מאת: ד"ר מויש מעוז
בכוך נידח על מצוק נישא ברכס האנפורנה שבנפאל מתבודד כבר 35 שנים נזיר עטור זקן מדובלל לבוש גלימה אדומה, שאת מזונו הוא מקבל מתרומות עולי רגל.
הנזיר הוא אחד מאלפי נזירים בודהיסטים הפזורים במאות מנזרים וכוכים, שההגעה אליהם מאתגרת במתכוון במטרה להגיע לרמת התבודדות עילאית, כזו שתאפשר להם להתמודד עם עצמם בשקט, בתרגולי מדיטציה המקרבים אל ההארה ואל נתיב השחרור מהבלי העולם. רק אלה יקנו להם את הכוחות והיכולת להעניק סגולות זהות גם לאחרים.
מסע אל עולם ההארה של נזירים ומנזרים בודהיסטיים בהימלאיה
בתום עלייה מפרכת למדי מהעיירה הנפאלית מנאנג בלב טרק סובב אנפורנה, הגענו לכוך נידח הצופה לנופי אינסוף. צוק אדיר, פסגות רכס אנפורנה המושלגות מנגד, אגם טורקיז ומנאנג מנומנמת למטה, מאות מטרים מתחתינו. את פנינו קידם נזיר בא בימים, עטור זקן מדובלל, אפור, לבוש גלימת נזיר אדומה כיאה לבודהיזם הטיבטי, הלמאי, בחיוך חושף פה חסר שיניים כמעט, קרא אלינו להצטרף. הנזיר, היושב במקום לפחות 35 שנה, נדר נדר נזירות ושהייה מטהרת בכוך הנישא והנידח. עולי רגל, מטיילים ומבקרים פוקדים את המקום. במלמול חרישי העניק לנו ברכה וכרך שרוך אדום דקיק סביב פרק ידי וסימן טיקה אדומה על מצחי. בורכתי, חשתי מבורך והענקתי לו מתת סמלית...
הירידה המהירה מטה לוותה בתחושה המלווה אותי שנים רבות. השראת הנזיר הזקן, אשר עולמו הוא הכוך, השקט, השלווה, המדיטציה, השרתה עליי לחקור את עולמם של הנזירים, הן במזרח אסיה, בעיקר בהימלאיה, והן בעולם הנוצרי, ומתברר כי במהות הנזיר בעולמות השונים אפשר למצוא קווי דמיון מעצם הרעיון של הפיכת אדם, ילוד אישה, לנזיר.
מהות הנזיר
נזיר מתייחס למושג "זרות", זר ומתבודד, מנותק מהוויית החיים השגרתית החומרית. נטייתו לעבור מעולם החומר שאליו נכנס עם לידתו לעולם רוחני ולהקדיש עצמו לעבודת האל, להימנע מהבלי העולם, מכל הכרוך בהנאות הגופניות, משתייה, ממין ואישות, מצבירת רכוש, כל אלו מעניקים למושג ה"נזיר" רמה גבוהה של משקל סגולי רוחני והתקרבות להוויית האל, או בפילוסופיה הבודהיסטית - יכולת הענקת האנרגיה לאחרים, לסובבים, לעולם, להגיע אל השחרור מהסבל, אל ההארה.
תהליך הפיכת אדם לנזיר אורך שנים ולעיתים לאורך כל חייו, מעת שהחליט לשנות אותם מהקצה אל הקצה. דוגמאות רבות מהנזירות הנוצרית לסוגיה ותקופותיה מוכיחות כי נזירות ונזירים רבים, הן בנזירות הביזאנטית והמזרחית והן בזו הלטינית, המירו עולמות חיי חומר, לא חסר להם דבר, חלקם באו מעולמות האריסטוקרטיה וגילו את דרך ההתקרבות לאל כתוצאה ממאורע או מתחושת חסר רוחני.
כל אדם יכול להפוך לנזיר
בעולם הנזירות הבודהיסטית יכול אדם להחליט להפוך לנזיר מעצם המרת חיי הכפר או העיר בחיי מנזר, הן כתוצאה מאמונה עמוקה בדרך, בפילוסופיה הבודהיסטית, רצון להיות שותף לנתיב המורה את שלבי העלייה הרוחנית, ניתוב הדרך להארה או כאמור, להיות חלק ממערכת תומכת רוחנית העוסקת בתרגול, במדיטציה, בהעברת המסרים, בטקסים ובכל אשר יהווה עבורו מילוי צרכים רוחניים אשר חסרו לו והעברתם הלאה בטכניקות שונות, בהתאם לאלו המוכרים בבודהיזם, בעיקר הבודהיזם הטיבטי.
בשנות מסעותיי בהימלאיה נתקלתי, חוויתי וביקרתי במנזרים בודהיסטיים רבים, בעיקר באלו אשר אימצו ופועלים לפי עקרונות הבודהיזם הטיבטי, בנפאל, בצפון הודו, הן בהימלאיה ההודית והן בלדאק. ברוב האתרים, אם לא בכולם, ראיינתי לא מעט נזירים, חלקם באנגלית עילגת או בתרגום משפתם. לא הפתיעה אותי עובדת ריבוי הילדים והנערים במנזרים, ויתרה מכך, חתך הגילים היה מגוון - מילדים בני פחות מגיל 10 ועד נזירים בני מעל 80.
לרבים מהם יש מכנה משותף: הם הובאו למנזר בעודם רכים בשנים, חלקם מגיל 5 או 6 בידי הוריהם, ותשובתם לשאלה מדוע בגיל כה צעיר הייתה מגומגמת עד חסרה. פשוטו, ילד בגיל זה אינו בר תודעה וכושר החלטה, ובדרך כלל הוריו, אשר החליטו על צעד מעין זה, עשו זאת עבור ביטחון כלכלי בדמות סיוע הניתן להורים מהמנזר, הזוכה עצמו לתרומות, וכן, בחלק מהמקרים, רצון ההורים כי ילדם המגיע מבית בודהיסטי יזכה לחיי דת רוחניים (ואולי אף יעלה במעלה הרוחנית לדרגה גבוהה), ישוב ברבות הימים ככהן דת ("לאמה") לאחר הכשרתו, או יחיה כל חייו במנזר ויהווה נציגות בודהיסטית רוחנית-דתית בקרב המשפחה. יש כאן רצון המשכיות שושלת של משפחות למאיות המעוניינות כי שושלת הלמאים במשפחה ובכפר תימשך, וזה מתאפשר רק באמצעות לימוד, תרגול, הצטרפות למנזר ועלייה במעלה הרוחנית והמעמדית.
ילדים סוגדים לבודהה
תהליך הפיכת אדם לנזיר אורך אפוא שנים רבות. הילד הנמסר לחיי מנזר, ובהחלט לא תמיד על פי בחירתו או רצונו, ייקלט ללימודים בחברת ילדים בני גילו תחת השגחת חונכים ומורים. לעיתים קיימים כמה מנזרי משנה בתוך מתחם, ובהם מתקיימים לימודים, טקסים יומיים, תפילות וכיו"ב אף בזמנים שונים. דוגמאות לכך הוא המתחם הענק בלמאיורו (לדאק), בהמיס ובספיטוק וכן בחמשת המנזרים הבודהיסטיים-טיבטיים בקטמנדו, הסובבים את סטופת הענק, בודנאת.
השכמת החניכים מוקדמת. עם בוקר נערך טקס פולחני (פוג׳ה) שכולו סגידה והתקרבות לרוחו של הבודהה, בהנחיית איש דת (לא בהכרח הלאמה הראשי). טקס הפוג'ה מלווה בקטורת, תקיעה בקרנות ארוכות בעלות צליל עמוק, קריאה לתפילה, לעיתים באמצעות קונכייה, שהיא אחד מסמלי הבודהה. הטקס נמשך כשעה ולאחריו התלמידים אוכלים ולומדים עד הצהריים אז מתאפשר זמן חופשי, ולא אחת שזפו עיניי פרחי נזורה צעירים, ילדים ונזירים משחקים כדורגל בחצר המנזר.
המנזר הוא ביתם, אם כי יש היוצאים אחת לפרק זמן, בעיקר הילדים והצעירים, לחיק משפחתם למשך כמה ימים או למשך לילה, בהתאם למרחק המנזר מהבית. קיימים מנזרים, נידחים או רחוקים, שמהם היציאה אינה קיימת כמעט או לעיתים נדירות, אחת לחודש או יותר. ככל שחולפות שנות ההכשרה, יעמיק החניך חדור לעולם הרוחני, ולאחר כ-7 שנים יקבל גלימת נזיר וכיסוי ראש, מגבעת צהובה או אדומה, בהתאם לזרם שאליו הוא משתייך. נדר נזירות ילווה אותו כל חייו.
הילדים והצעירים מתגוררים במרוכז במבנה בתוך מתחם המנזר, מסייעים בעבודות השונות - תורנויות, ניקיון, שמירה על רוח המנזר. המבוגרים יזכו לעיתים למגורים בתאים נפרדים, לעיתים כאלה המצריכים עלייה (ולא תמיד קלה) ממתחם המנזר העיקרי. הרעיון הוא להגיע לרמת התבודדות עילאית, להתמודד עם עצמך, עם יצריך, בשקט, בתרגולי מדיטציה המקרבים אותך אל ההארה או אל נתיב השחרור מהבלי העולם, מסבל, והמקנים לך כוחות ויכולת הענקת סגולות אלו לאחרים.
התפילות נישאות עם הדגלים
בשעות אחר הצהריים, טרם שקיעה, נערך טקס פוג'ה נוסף, מלווה בתקיעה בקרנות, קריאה מספרי הקודש הכתובים בטיבטית, אמירת מנטרת ה"אום" - "אום מאני פדמה אום" - ברכת אבן החן של פרח הלוטוס, צלילי מצלתיים טיבטיים, ארוחת ערב קלה ולינה מוקדמת.
ברחבי ההימלאיה פזורים מאות מנזרים, חלקם נידחים ביותר וההגעה אליהם מאתגרת במתכוון כדי להדגיש את הצורך העילאי בריחוק וניתוק. במהלך טרקים בהימלאיה ניבטים לפתע מנזרים הנראים כתלויים על צוק נידח, שהנתיב אליהם כמעט שלא נראה. לעיתים אפשר לזהותם לראשונה באמצעות דגלי תפילה, שעליהם כתובות היאנטרות בטיבטית, אותן תפילות הנישאות ברוח עם נפנוף הדגלים. הדגלים הם בצבעי חמשת היסודות - אדום אש, כחול שמיים/חלל, ירוק אוויר ורוח, צהוב אדמה, לבן מים. חלק מהמנזרים נסמכים על כוכים וצוקי ענק המגנים וסוככים עליהם, והם נראים כחלק בלתי נפרד מנוף ההר. מנזרים גדולים יותר, מרכזיים, ניצבים על מדרונות, פעמים רבות מעל הכפר או העיירה, בבחינת האתר הקדוש, המשרה והמצריך אקט עלייה לרגל, דוגמת המנזר המרשים מעל העיירה המרכזית במחוז שבט השרפה, על טרק אוורסט-נמצ'ה בזאר או לגוקיו.
מנזר חשוב (והקדום מבין מנזרי השרפה) נמצא בחבל קומבו-סגרמטה בעיירה הציורית פאנגבוצ'ה הממוקמת בגובה הנושק ל-4,000 מטרים. האגדה מספרת כי קדוש בשם גורו סייר ממעל ו"נחת" על סלע שעליו החליט למקם את ראשון מנזריו. במקום מראים עד היום את הסלע, טביעת רגלו וכן את יסודות המנזר העתיק מהמאה ה-17.
בהמשך נוסדו עוד כמה מנזרים במרחב, והגדול, החשוב והמרכזי שבהם, שאליו מגיע הלאמה הראשי של האזור כולו, מצוי בכפר הנהדר טאנגבוצ'ה - 3,860 מטרים מעל פני הים. המנזר המרשים נשרף ושוקם ומהווה מרכז לכלל הנזירות הבודהיסטית-טיבטית במחוז כולו. האזור מיושב בידי שבט שרפה, שמוצאם מטיבט, שחלקם אדוקים ומאמינים בקדושת ההרים. בכל שנה, מראשית נובמבר, נערך במקום פסטיבל המאני רימדו, שבמהלכו מגיעים אלפי נזירים, עולי רגל ומבקרים אל המתחם. במקום נערכים טקסים בהנהגת הלאמה המנהיג, איש הדת המגיע במיוחד מקטמנדו, שם מצוי הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה טיבטית בנפאל. החל מ-1959 הטקסים מלווים בריקודי מסכות ופולחנים טיבטיים.
יש לציין כי כיום רוב האוכלוסייה במנזרי חבל קומבו-סגרמטה, קרי ציר אוורסט, היא מקומית נפאלית מבני שרפה, ואף שלעיתים נפגשים בטיבטים במקור או נזירים בודדים אשר הגיעו מצפון הודו, העיקר מבוסס על בני שרפה. במדרון מצפון לטאנגבוצ'ה מצוי מנזר קטן וצנוע, עם תאי התבודדות, שבו מתגוררות כמה נזירות מתבודדות.
מבנה המנזר
עם הכניסה למתחם מנזרי ההימלאיה מקדם את פנינו שער צבעוני מאוד שעליו סמלים בודהיסטיים, ובהם גלגל החיים, הדארמה, צבאים כורעים או רועים כסמל מאפיין בודהיסטי ואחת החיות המלוות את בודהה, וצבעי חמשת היסודות. הכניסה היא לרוב בעלייה מדורגת, כסמל עלייה רוחנית מעלה, בסופן נמצאת הכניסה הראשית למתחם בו חצר המוקפת מבנים, שחלקם משמש למגורים או לתפקידים אחרים, ובתווך, לנגד עינינו, המקדש הראשי - אולם התפילה. כל מתחם המנזר מכונה גומפה.
לרוב, מואר אולם התפילה באור עמום, לעיתים כמעט חשוך פיזית אך מואר רוחנית עם דמות בודהה שקיאמוני, המברך, המשרה או המצוי בהארה, ולצידו הבודיסטאווה, אותם אלו אשר ויתרו על ההארה העצמית לטובת הענקת והנחלת הכוחות והדרך להארה לאחרים. לעיתים אפשר לראות את דמויות מנהיגי ומפיצי הבודהיזם הטיבטי בנפאל או בצפון הודו דוגמת סונגצן גאמפו (מהמאה השמינית), או גורו רימפוצה וגורואים או מנהיגים רוחניים נוספים. בהיעדר דלאי לאמה בנפאל - כידוע הוא מתגורר בקרבת דרמסלה בהודו - ממלא את מקומו הפאנצ'ן לאמה. לעיתים אפשר לחזות בדיוקנו אך כמעט בכל מנזר ניבטים פניו של הדלאי לאמה (ים של חוכמה), המנהיג הבלתי מעורער של הטיבטים, הגולה מ-1959 בהודו.
יש לזכור כי הבודהיזם החל להתפשט ברחבי הודו ונפאל בעיקר מהמאה השמינית, החל מימיו של הקיר ההודי אשוקה והיווצרות הפילוסופיה על זרמיה הטיבטיים.
הנזירים הבודהיסטים בזרמי הבודהיזם הטיבטי (המאפיין את צפון נפאל, צפון הודו, לדאק וטיבט) לבושים בגלימות אדומות. החלוקה לזרמים היא בעיקר בין זרם התראוודה-הינאייאנהאלו הרואים בהגעה לנירוואנה, לשחרור מהסבל, להארה את העיקר, לבין זרם המאהאיאנה הרואים באמונה האוניברסלית חובקת אנושות את העיקר, אשר יביא גאולה לעולם. ההבדל הויזואלי בין שני הזרמים עשוי להתבטא באופי מעט שונה של הלבוש.
הפילוסופיה של תורת הבודהה דוגלת בנתיב הדרך האמצעית, במתינות, תוך כדי השתחררות מכבלי החומר, מתכונות של רוע, חמדנות ובורות. לאחר הפנמת התובנה מדוע קיים סבל בעולם, יביא התהליך למסע רוחני של לידה מחדש למחזור חיים (קארמה) - הדארמה היונק מחיינו הקודמים - ועל פי הקארמה, כל לידה מחדש תביאנו במסע זה קרוב יותר אל ההארה והשחרור.
הבודהיזם הטיבטי, אשר הופץ במאה השמינית, נחלק לארבעה זרמים אשר השוני ביניהם פילוסופי ואחד מהם, זרם הגלוגפה - המצנפות הצהובות - הוא הידוע כזרם הלמאי-הטיבטי, שבראשו ניצב הדלאי לאמה. זרמים אחרים בבודהיזם הטיבטי חובשים מצנפות אדומות.
בפועל, ההבדלים ביניהם בימינו דקים וכיום מיטשטשים הגבולות, ואף נושא חבישת סוגי המצנפות פחות משמעותי מבחינת הבדלי הצבע.
פילוסופיה חשובה מהותית בבודהיזם הטיבטי, המוכרת אף בנפאל ובצפון הודו, היא אסכולת הוואג'ראיאנה, זו הדוגלת במדיטציה ומבוססת על הבודהיזם הטנטרי, שעיקרו דיכוי הרצונות הגשמיים, היצריים, עמידה נוקשה יותר בניסיון, מדיטציה התורמת לרוגע, לשחרור. אפשר לפגוש בנזירים מאסכולה זו במנזרים בהימלאיה כשהם לבושים בגלימות אדומות. הנזירים קירחים, כחלק מהגדרת נדר הנזירות, בעוד בנזירות הנוצרית מוצאים נזירים שאינם מגלחים את שיער ראשם. על הנזיר הבודהיסטי לגלח שערו, ראשו גלוי, למעט טקסים דתיים. באולם התפילה והטקס דולקים נרות חלב מיוחדים שלעיתים עשויים מחמאת נקבת היאק (בעיקר באזורים הגבוהים), הקירות מצויירים בצבעוניות רבה ואווירת קדושה נסוכה במקום.
על הנכנסים באשר הם לחלוץ נעליהם, בבחינת "של נעליך" במקום קדוש.