אנשי נמרים חלוצים וראשונים, ובראשם, ולזכרו של גיורא אילני

מאת: נדב לוי
01.2009

סביב 21:30, יום ה' ה-29 לינואר 2008, צלצל הטלפון. תחיה על הקו: "גיורא נפטר". מיד החל המוח לעבוד והמקלדת להגביר קצב. כמה הרבה זיכרונות מהאיש המיוחד הזה. חשבתי לכתוב עליו ועל הנמרים בקיצור לטובת מטיילינו משום שרוב רובם של משוטטי האתר אינם יודעים כי הרבה ממה שאנו מספרים, למדנו במשך השנים מגיורא, הידוע במקומותינו כחוקר הנמרים בה' הידיעה שהיה כאן. הוא גם הדריך עמנו באפריקה, ועמו שוטטנו במשעולי המדבר במשך שנים רבות. נדמה לי, בהיכרותי עם חוקרי הנמרים השורשיים והאמתיים בעולם, כי אף אחד מהם אינו דומה לגיורא בעומק התמסרותו לטורף העל הפנטסטי הזה, שכה הרבה רואים אותו אנחנו באפריקה. ואולם, לעולם לא נוכל להיות קרובים אליהם באמת כפי שהיה גיורא, ועוד במדבריות ארצנו. תמיד חשתי תחושות עילאיות ללכת עם גיורא במרחבים הנידחים, ולא פעם שיתפנו פעולה, למזלי, בין אם בחקר גנון היעלונים במצוק הצינים לא הרחק משדה בוקר, שם אף הצלחנו להפיק סרטון טבע יוצא מן הכלל על התופעה ואיומי הנמרים עליה, בסיועו של איש הטלוויזיה מוטי קירשנבוים. עד עצם היום הזה אני משתמש בסרטון זה בהרצאותי על גני ילדים של בעלי חיים בעולם. לא פעם הדרכנו יחד באפריקה, וזכורה לי היטב הרצאה משותפת אחת שעשינו למטיילים על גנון היעלים ומה קורה לו אם נמר יגלה אותו, וההרצאה התמשכה לתוך שעות הלילה המאוחרות למרות עייפותינו, ובעיקר עייפות המטיילים, מאחר והיה זה היום הראשון להגעתנו למזרח אפריקה באותם הימים לאחר טיסת לילה מייגעת. למרות שגיורא הגיע לאפריקה כ-20 שנה לפני, היינו יחד עם אסף רוזנטל גם שלושת המדריכים הראשונים של "מסעות" מקבוצת אמסלם טורס בקניה שפעלו בעת ובעונה אחת עם 65 מטיילים באותו השבוע-שבועיים שפעלנו שם במקביל. 

גיורא שנפטר לאחר מחלה ממושכת, ייטמן בשעות הצהריים יום ו', ה-30 לינואר 2009 בספיר שבערבה, היכן שחי שנים רבות עם משפחתו ועם ידידיו הרבים ההולכים על ארבע. משוטטי האתר מוזמנים לתת לו כבוד ולהגיע ללוויה שתציין את חשיבותו וייחודו של גיורא לחברה שלנו. 

אילני היה הידוע גם הראשון שאיתר בישראל חיות-בר נדירות כמו קרקל, וחתול חולות, זיהה בהתרגשות גולגלות של דורסים נדירים ושיירי מזון ייחודיים של הפרס בנחל משמר, וכן הוכיח שבאזור הערבה יש אוכלוסיית צבאים ייחודית לאזור. ייתכן והוא אף זה שגילה לנו את הזנבנים, אך איני יכול לחתום על כך בודאות. ואולם, שיחות ארוכות היו לי בענייני טבע וסביבה עם גיורא, ותמיד בלעתי בשקיקה את ידיעותיו ואופן התבוננותו על המתרחש מסביבנו. 

במהלך מחקר הנמרים במדבר יהודה, הצליח אילני לתעד פחות או יותר את כל הנמרים בישראל, לכל הפחות במדבר-יהודה, והצליח לראשונה למיטב ידיעתי בעולם ללכוד כמה מהם, להצמיד לצווארם משדרי-רדיו ולנהל אחריהם מעקב ממושך. גיורא בחר להעניק לכל נמר שאותו איתר שם שניתן בדרך כלל בהשראת דמויות היסטוריות, כמו "ינאי", "אמרפל" ו"הורדוס" או שמות מהמיתולוגיה הבבלית כמו "אניגמה", "בבתא" (שתיהן נפטרו בשביה), "חומבבה", "שלומציון" ואחרים. בספרו המיוחד "מעלה נמר-זכרונות של זואולוג ישראלי", כתב אילני: "שמירת הטבע נועדה לעצור את ההכחדה ובדעת כמה רומנטיקנים חסרי תקנה לנסות ולהטות את התהליך חזרה ולהחזיר עטרה ליושנה". אילני השאיר אחריו אישה ושלושה בנים, ושתי בנות מנישואין קודמים, הוא גדל בגן-שמואל, כך שבראשית דרכו בטבע, נדמה כי פסענו שנינו באותם השבילים בעמק-חפר, אף כי הוא הקדים אותי בהרבה. 

ואמנם, אם נתבונן אחורנית, נגלה הרבה עובדות שונות המדגימות עד כמה גיורא היה מחובר לטבע הבראשיתי. למשל, ב-1960, במשלחת ארכיאולוגים בראשותו של פרופ' יוחנן אהרוני ומאיר בן דב בנחל צאלים, נמצאו על קלף אחד קטע מאחד מארבע פרשיות הכתובות בתפילין, שהובאו לשם בידי אחרוני הלוחמים של בר-כוכבא ברומאים. חוקר הנמרים גיורא אילני, שאסף שם עצמות של בעלי חיים, היה היחידי שפענח את השאגה ששמעו החופרים, כ"שאגת נמר", ואף כתב על כך מאוחר יותר בספרו "מעלה נמר". 

ראשוני "אנשי הנמרים" במחקר הישראלי מוזכרים מאוחר יותר בכתבה מורחבת שלי על הנמרים (2004) אף שאינה כוללת אחדים מהם, ובראשם, אסף מדמוני ואיתן גיל, שהיו פקחים בשמורת עין-גדי, וכן את אסף רוזנטל שהיה פקח ערבה צפונית ודרום מדבר יהודה. בשנים 1969-1970 החלו להגיע שמועות על נמרים. הנמרה האחרונה נהרגה על ידי בדואי בנחל צאלים, שטען כי היו לה שני גורים. בעקבות השמועות החלו השלושה לחפש לכל זאת אישור מוכח. בספטמבר 1970 הביא אסף רוזנטל טביעת גבס וגללים שנשלחו לרשות שמורות הטבע דאז, ושוייכו לנמר. באותו זמן החלו להגיע תלונות מבדואים על טריפות, ובמקרה אחד שבו נטרף בכר, הועבר תאור "מקום הפשע" על ידי אסף רוזנטל בעל פה לפרופ' מנדלסון שקבע – נמר! 

בסוף 1970 נמצאה יעלה טרופה ליד תל גורן, הפגר ניגרר למקום נוח לתצפית, ואמנם, בלילה צפו השלושה בנמרה. בלילה השני הוזמן למקום גיורא אילני שהחל עבודתו ב'רשות' באותם הימים, ולראשונה הונצחה הנמרה בעדשת המצלמה. באותו זמן כבר פעלה על המצוק הצפוני של נחל חבר תחנת האכלה, וכדי לנסות ולשאר השארות על אוכלוסיית הנמרים פיזרו גיורא אילנו ואסף רוזנטל פיתיונות בנחלי ים המלח. 

אכן, כעת ברור לכולנו כי חקר הנמרים המדבריים שלנו החל כמובן בסיני ובישראל, אך צבר תאוצה במשך השנים בכמה מדבריות אחרים בקרבתנו. ייתכן מאוד כי גיורא היה גדול חוקרי הנמרים באזורנו ואולי בעולם, ולא לחינם יצא שמו למרחוק. מחקר הנמרים של גיורא החל בעיקר מאז 1971, שאז החל גיורא להנהיג הלכות סקר ומחקר מסודרים יותר על הנמרים, וגיורא החל להקדיש לכך זמן רב, ובצדו עוזרים נלהבים כמו אסף רוזנטל, ד"ר עמית לוטן, אייל ברטוב ויותם תמנה, ואחרים שיסלחו לי אם שכחתי את שמותיהם. לכל אלה יש להוסיף יועצים ומומחים אקדמאים דוגמת פרופ' היינריך מנדלסון המנוח שסייע לגיורא כל השנים, פרופ' יורם יום-טוב, פרופ' אמוץ זהבי, פרופ' אלי גפן וד"ר יורם אייל. 

עומן, תימן וישראל 

ואולם, במקביל ומאוחר הרבה יותר מעבודתו החלוצית של אילני ואחריו אחרים, דוגמת יותם תמנה, סיימה לא מכבר ענבר פרז את מחקר "המוסמך אוניברסיטה" שלה במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב מטעמם של ד"ר עפר מוקדי (גנטיקה) ופרופ' אלי גפן (אקולוגיה) מהמכון לחקר שמירת הטבע שנסגר בינתיים, והמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ובעזרת ד"ר בני שלמון, מרשות הטבע והגנים. מהמחקר ומהעדויות החדשות והאחרונות בנדון, כפי שהצטיירו במחקרה המרתק, עולה כי ידוע בודאות על נוכחות מתמשכת של נמר זכר אחד לפחות במדבר-יהודה (אם כי ד"ר שלמון דיווח בדצמבר 2003, כי בעין פשחה זוהו עקבות של שני נמרים זכרים). החוקרים הישראלים השתמשו בשיטה מעניינת של התחקות אחרי גללים של טורפים שונים, ובשיטה זו שהתבססה על שיטות גנטיות חדשניות, אמדו מהו מספר הנמרים שאכן נותרו בנגב, בערבה ובמדבר יהודה, והאם ייתכן ומספרם עולה על פרט אחד. לשם כך סורקים מפעם לפעם ואדיות שונים במדבר-יהודה, כגון, נחל צאלים, נחל ערוגות, ואחרים, ואוספים גללים של טורפים שונים מחפירות סימון ותחנות-ריח. גללים אלה ישמשו להפקת דנ"א במעבדה, וכך קיוו לברר כמה נמרים אמנם חיים שם. המחקר קיבל לאחרונה תפנית מפתיעה כשהתברר כי על-פי גללים נותרו נמרים גם ברמת-הגולן. "מפעם לפעם מדווחים באזור הצפון על "נמרי-רפאים", סיפרו לי אישים שונים במשך השנים, על המונח הידוע מן הספרות המדעית. נמרי-רפאים אלה התבררו לא אחת כחתולי-ביצות, וזיהוי ודאי או בלתי-ודאי בעליל מעין זה הוא נחלתם של מילואימניקים המשרתים בבקעת הירדן או צופים בנחלים גדולים כמו הירמוך והרוקד בגבול ישראל, ירדן וסוריה. שמועות שונות על נמרים בגולן מגיעות אפוא לידיעת הציבור והעיתונות, אך מספרים שאפילו פרץ גלעדי, פקח רשות הטבע והגנים באזור, דיווח על נמר כזה לפני כמה שנים. לפי שעה, כרגיל, לא ידוע בודאות אם אמנם ישנם נמרים ברמת הגולן, אך העדויות האחרונות על נוכחותם שם על-פי גללים – מעודדות. 

מחקר חדש דומה אחר החל לפני שנים אחדות בהרים הגבוהים של עומן, עד ב-1985, כאשר נלכדו שם 4 נמרים מתת המין הקטן ביותר (Panthera pardus nimr) בג'בל סאמהאן(Samhan) . נוכחותם באזור זה היתה ידועה מעורות אחדים הנמצאים באוספים באירופה, ומעדויות של נוסעים אירופאים. הם שימשו להקמת "גרעין רבייה במרכז היונקים העומאני" (Omani Mammals Breeding Center) בקרבת העיר מוסקאט (Muskat). בסדרת ביקורים באזור שהחלו במשך 4 שנים, מאז 1991, על-ידי הצלם דיוויד וויליס (Willis) הוא הצליח לראות תחילה רק יעלים, שועלי-צוקים ושפני-סלע, אך נמר לא התגלה לעיניו. לאחר שקרא על שיטת "הצילום האוטומטי" שהזכרנו בגיליונות קודמים של "טבע הדברים", ויישם את השיטה הוא גילה להפתעתו באזור ההר כמה וכמה נמרים ש"עלו בחכתו" מאמצע שנת 1995 ואילך, והיו ל ובאותם ימים כ-200 צילומים מעין אלה. השיטה היתה לנצל את נתיבי תנועתם במסלולים קבועים, ולמקם שם את מצלמתו. מאוחר יותר, באותה שנה, הצטרף אליו חוקר וצלם בשם אנדרו ספאלטון (Spalton) שסייע לממשלת עומן, כיועץ חיצוני, ביישום מדיניות שמירת הטבע בה. הוא הצטרף לחקר הנמרים בעומן, ובהמשך, בסיועה של "קבוצת העבודה של החתוליים" מטעם הIUCN- (World Conservation Union) הוכנה מפה המעידה על נקודות המיקום, התצפיות השונות והעורות השונים של נמרים שנאספו מאיראן, איחוד הנסיכויות הערביות ועומן שמשני צדי המפרץ הפרסי, תימן, סעודיה ואף מישראל. עיון במפה זו מעלה כי הנמרים חיים במצוקים מדבריים ומדבריים למחצה בכל חצי האי ערב הגובלים בים-סוף, במפרץ הפרסי ובאוקיינוס ההודי. הם אף אמדו שבחצי האי ערב מ-82 עד כ-290 נמרים מתת המין הקטן ביותר (P.p.nimr) שהוא תת-המין שנחקר גם בישראל. 

בשטח המחקר העיקרי ברצועת דופאר (Dophar), שבגבול עומן-תימן, מתנשאים מחוזות שוטטותם של הנמרים הגובלים באוקיינוס ההודי, עד לכ-2,000 מטרים מעל פני הים. מאז 1995 עד 2001 שררה באזור בצורת מתמשכת, אך למזלם של הנמרים מסייעת להם באזורים אלה לא פעם עונת המונסונים. האזורים המדבריים ירוקים אפוא בהרבה משטחי הנמרים המדבריים שלנו או בירדן, ולכן, הם הצליחו לוודא שטחי נחלות, ואספו הרבה גללים, סימוני-ריח ושיירי שיער, שנלקחו לאוניברסיטת אברדין בסקוטלנד לאנליזה של דנ"א. בעזרתה מקווים לאמוד כמה נמרים נשארו באזורים אלה, ורעיון דומה משמש כיום את חוקרי הנמרים בישראל. חקר הרכב מזונם של הנמרים בעומן גילה שהוא מושתת על יעלים, דורבנים, צבאים ועופות כמו חוגלות, בדומה חלקית לממצאי מחקרי הנמרים במדבר יהודה. עד שנת 2000 העריכו את מספר הנמרים באזור המחקר המרכזי ב-17 מהם לפחות. משנת 2001 ועד לתחילת 2002 לכדו נמרים ועקבו אחריהם במשדרי רדיו ובלוויינים. משקלם של אחדים מהם שנלכדו היה כמחצית ממשקל הנמרים באפריקה. משקלו של הזכר (כ-33 קילוגרם) בעומן היה כמעט כפול משל הנקבה (כ-17 קילוגרם בלבד). ממצאים אלה דומים למדידות שהתבצעו בקרב אוכלוסיית הנמרים שלנו במדבר יהודה (38-35 קילוגרם אצל הזכר, וכ-25-23 קילוגרם לנקבה, ובמקרה אחד נקבה שקלה 32 קילוגרם). 

איראן

העיסוק בשמירת טבע, שימור סביבה ומחקרים זואולוגיים שונים צובר תאוצה בשנים האחרונות גם באיראן שאופי החי בה והרכבו מזכירים במדה רבה את מגוון המינים הבולטים גם במזרח הים התיכון בכלל ובישראל בפרט. הנמר (בפרסית: Polang) 

תפוצת הנמרים באיראן רחבה למדי. הם חיים בהרים ובאזורים מיוערים, ולפיכך ישנם הסבורים כי תפוצתם אף גדולה מאשר תפוצתם של חתולים אחרים. על תפוצתם הנרחבת אפשר ללמוד לאור שפע "גבעות הנמרים" (Polang-Kuh) ועורותיו הרבים המעידים כמה מהם ניצודו. היו שהזכירו פרוות נמרים מבלוצ'יסטן. משקלם של הנמרים באיראן מגיע לכ-90 קילוגרם, ולפיכך, נחשבו לתת-מין גדול במיוחד (אולי בדומה לתת-המין הסרילנקי). פרוותו בהירה יותר מאשר נמרים בהודו (או באפריקה). 

מזונם באיראן מורכב מיעלים, כבשים, כבשי-בר, חזירי-בר, ובדומה לאפריקה, גם באיראן, הם מעלים את טרפם על העצים. בדרך זו הם נמנעים מעימות עם צבועים, תנים ועם מיני דורסים אוכלי-פגרים. האירנים הם מוסלמים, ונאסר עליהם לאכול חזירי-בר. לאור זאת אין זה מפליא שנמרים וטיגריסים כאחד נהנים מבשרם של הנטרפים החביבים האלה. בביקורים באיראן ב-וב-1973 היה ניתן לשמוע בה תדיר את שאגות הייחום והשאגות הטריטוריאליות האופייניות לנמר, והתגלו גם שפע של עקבות. פעם אחת ראה גיורא נמר בפועל בפארק במזרח איראן ששמו היה אז Muhamed Reza Shah Wildlife Park, שבו יכולים הנמרים לצוד את האייל האציל, הלוא הוא האייל האדום/אדמוני ששכן בפארק זה לבטח. 

באיראן כמו גם במקומות אחרים, הנמר אינו מהסס לתקוף את חיות-משקו של האדם, ולעתים גם את האדם עצמו. האדם מדגיש אפוא שלעולם הוא לא יוכל להאמין כי היער, מקום משכנו המועדף של הנמר, הוא ריק, ולכן, תמיד יהיה על האדם להיזהר מפניו. בתרבויות המסורתיות באיראן מקובל לומר שהנמר מסוגל לטפס על ההרים הגבוהים ביותר. מידע זה אמין עלינו משום שנתקלנו בו לא אחת במזרח-אפריקה, למשל, בקניה ובטנזניה, שם נצפו נמרים בפסגות הגבוהות של הר קניה והר הקילימנג'רו, שם הנמר אף נצפה לאכול פרפרים. מסיפורי פולקלור למדנו שהנמר יכול באיראן לגלות על ההרים את "הירח המלא, ולכן, הוא גם יכול להורידו עמו כאשר הוא פוסע מטה". 

בשלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70של המאה ה-20 כבר ידעו האיראנים להשתמש ב"צילום אוטומטי" (Phototrapping) שהוכיח כי הנמרים שכיחים באיראן, וכלשונו של גיורא: "היו בה נמרים בלי סוף". כשמציבים את המצלמה נשלחת קרן אינפרא-רד עם רפלקטור הניצב למולה, ואינו ממש מראה אופטית; כאשר בעל-חיים כלשהו חוצה את הקרן האינפרא-רד, הוא מפעיל את המבזק, וכך ניתן לצלם כל מה שזז אל מול המצלמה. כך הצלחנו לצלם נמרים בעין-גדי ובעין-פשחה לא פעם ב-1986 ו-1987 לצלם גם את גירית הדבש שגרמה נזק לכוורות באזור לכיש, ומקובל לתעד בשיטה זו מינים נדירים בעולם כמו קרנפים או יגוארים, או לתעד קיומם של מינים לא מוכרים למדע. 

באיראן אליה היה גיורא מחובר ביותר, ותמיד הסביר לי כי הפאונה באזורנו חייבת להיות דומה למה שמתרחש שם ב'גדול'. ואמנם, הם חיברו פואמות "המאדירות את עיני הנמר ומשוות אותו עם עיני האייל, את התנהגותו לקורא או חוגלה, ואת פרוותו לפרוות הפרא". 

‏(Humphrey & Kahrom. 1995, page 85). 

בפואמות אחרות אודותיו, מהמאה ה-12, נאמר ש"חברבורותיו דומות ליופיין של הורדים ואת ציפורניו השוו שם לקוצי הורד! 

לאחרונה, הקדישו בשנת 2002, במגזין Zoology in the Middle East, כרך 26, חוברת מיוחדת לתיעוד תמונת המצב של כמה מהמחקרים הזואולוגיים האחרונים שהתקיימו באיראן. את עיני צד עד מהרה מאמר שעסק בחקר הנמרים באיראן, ומצב שמירת הטבע שלהם, כפי שהתפרסם בעמ' 47-41 בחוברת זו. המחקר התמקד בחקר אוכלוסיית תת מין גדול ומוכר של הנמר הפרסי (P.p.saxicolor), ומעמדו באיראן כמו גם אומדנים של מספריו. המחברים אמנם מודעים לכך שייתכן ובאיראן חיים 3 תת-מינים שונים של הנמרים, אך משערים כי נותר בודאות רק תת המין המתואר. המאמר נכתב על-ידי פרופ' Bahram H. Kiabi, ו3- חוקרים נוספים מהמחלקה לביולוגיה בפקולטה למדעים באוניברסיטת Shadid Beheshti, Evin, שבטהראן הבירה. מאז 1976, שאז החלו תחילה בסקרים, חוקרים פרופ' Kiabi ועמיתיו את מעמדם של הנמרים באיראן והסכנות האורבות לפתחם. במאמר המורחב בנושא טענו קיאבי ועמיתיו כי עיקר הבעיה של הנמרים באיראן היא ציד לא חוקי וקטל נמרים המאיימים לדעתם של האיראנים על חיות משקם, בגלל אובדן בתי גידול ואפילו בגין דריסות. 

מחקרם של קיבאי ועמיתיו התבצע ביוזמתו מאז 1976, בעיקר באמצעות סקרים שביצעו סטודנטים. ב-9 אזורים שונים המייצגים, לדברי החוקרים, את הבעיות העיקריות האורבות לפתחם של נמרים באיראן ומאיימים על קיומן הבלתי-מופרע של האוכלוסיות. ואמנם, באחדים מאזורי השהייה של הנמרים באזור הנחקר, נמצא כי הנמרים סובלים מירי וקטל מכוון של פרטים, מתוך חשש שהם מאיימים על חיות משקם של האיראנים (4 תת-אזורים בשטח המחקר העיקרי), באחד מהם נרשם מקרה אחד של דריסה על-ידי כלי-רכב, וב-4 מהם לא דווחה סכנה כלשהי לנמרים. לעומת זאת, מספרם בכל אזורי המחקר יורד בהתמדה, למעט אחד מהם שבו קיימים סיכוני דריסה על-ידי מכוניות. חקר הנמרים באיראן העלה כי תפוצתם רחבה ביותר, ולפיכך ניסו לאמוד את מספרם ולבחון את תמונת המצב ב-2שיטות שונות שהתווספו לשיטה שתוארה לעיל שהתמקדה באזור-חקר מסויים שנסקר ביתר קפדנות בכל מהלך שנות ביצוע הסקרים, והן תתוארנה כדלקמן: בשיטה השניה, הסתמכו על כלל האזורים המוגנים באיראן המשתרעים על כ-68,000 קילומטרים רבועים. נאמדו בהם מ-210 עד 360 פרטים הסובלים בעיקר מציד לא חוקי. בשיטה השלישית, הביאו בחשבון את כלל מקומות החיות האופייניים לנמרים, כפי שנלמד ב2- השיטות הראשונות, וגם אם אין מידע טוב על פיזורם בהם. בשיטה זו שהביאה בחשבון כ814,000- קילומטרים רבועים נאמדו כ-250 עד 350 נמרים נוספים, שסובלים אף הם בגלל ציד לא חוקי. בסיכומו של המחקר, טענו החוקרים כי תפוצתם של הנמרים באיראן יכולה להיות בשטח של כ-885,300- קילומטרים רבועים, אם כי באותה מדה הם יכולים להימצא בכ-50% משטחה היבשתי של איראן שהיא מדינת ענק מוסלמית ששטחה גדול פי 3 משטחה של צרפת ופי 6 משטחה של אנגליה. לאחר שצירפו את חישובי מספר הנמרים ביחד, אמדו את מספרם באיראן ב-550 עד 850 נמרים. למרות המספרים המרשימים, הביעו החוקרים את דעתם כי הנמרים סובלים מאיומים חמורים, שעיקרם קטל נמרים בגלל חשש המקומיים שהם טורפים בחיות-משקם, אם כי לא הובאו ביחס לכך נתונים, וכן מציד לא חוקי המתנהל בגלל הפרוות וסחר מואץ בגוויות הניצודות, בגלל אובדן מקומות-חיות ודריסה על-ידי מכוניות. 

לקריאה נוספת

אילני, גיורא. 1991א'. ואולי לא היו נמרים מעולם. מסע אחר 19: 51-45. (פברואר-מרץ). 

אילני, גיורא. 1991. קץ השושלות. מסע אחר 20: 57-54. (אפריל-מאי). 

הרצוג, עמרי. 2004. גיורא אילני: גיבור של ממש. עיתון "הארץ", מדור 'ספרים', "תרבות ואמנות", עמ' ה'4. (אוקטובר 22). 

רובין, עמוס. 2004. זיכרונות/ ונמר עם גדי ירבץ. על מעלה נמר/ זיכרונות זואולוג ישראלי. עיתון "הארץ", מוסף 'ספרים' (נובמבר 3). 

לוי, נדב. 1996. חיים על הסף. על בעלי-חיים הנעלמים מעולמנו. מסע-אחר גיאוגרפי 60: 147-136 (ספטמבר). 

לוי, נדב. 2002. עוד על נמרים בישראל ובחצי האי ערב. מדור טבע בשטח, מגזין טבע הדברים 83: 22-20. (ספטמבר). 

לוי, נדב. 2004. נמרים – אצולה בסכנת הכחדה (ומחקרה של ענבר פרז). טבע הדברים 102: 100 - 110. (אפריל).

לוי, נדב ומרב בן-דוד. 1991. מגלגלת קופסאות ומשחקת בסמרטוטים. מי היא גירית הדבש? טבע וארץ 246 (כרך 34 (1): 26-23. (נובמבר). 

לוי, נדב ומרב בן דוד. 2001. לא רק מלקקת דבש… (על גירית הדבש). טבע הדברים 73: 57-42. (נובמבר). 

מלכין, נורית. 2000. הנמרים האחרונים שלנו. נשיונל ג'יאוגרפיק (בעברית) 28, עמ' 128. (ספטמבר).

רינת, צפריר. 2009. הזואולוג גיורא אילני מת לאחר מחלה ממושכת בגיל 72. אתר עיתון "הארץ", 'כל הכותרות'. (ינואר 30-29). 

שלמון, בני, ראובן הפנר, עודד שני, דני מולכו וגיל עברון. 2001. מצב הטורפים (Carnivora) בדרום הנגב והערבה. עמ' 22, חוברת התקצירים בכנס החברה לזואולוגיה ה38-, חנוכה תשס"ב. אוניברסיטת חיפה. (דצמבר 17). 

תמנה, יותם. 2000. נמרי מדבר יהודה. רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע. 151 עמ'. (עריכה: ד"ר בני שלמון).