מאת: נדב לוי
06.2009
בתקופה האחרונה נדמה לי שוב ושוב, כי צלמי הטבע המובילים והמהוללים בעולם, או לכל הפחות באפריקה, מחפשים עוד ועוד ריגושים ומוכנים בכל דרך אפשרית להרשים את עצמם ואת הציבור הנפעם מפעילותם. כמה וכמה עבודות צילום חדשניות התפרסמו לאחרונה בשטח זה, ואחת מהן מראה בוודאות כי ישנם צלמים שמוכנים ליטול על עצמם סיכונים מרחיקי-לכת בניסיונם ליישם את מאווייהם. בהזדמנות זו אציג היבט אחד בלבד מעבודתו של אחד מהם. ייתכן, כך אקווה, כי צלמינו שלנו יוכלו ללמוד דבר אחד או שניים מהם, וראו בשלהי הכתבה כדי לשא אקדים את הנמשל מהכתבה שלפניכם.
הדיווח האחרון בנדון מתואר על-ידי צלם הטבע הנודע גרג דו-טויט (du Toit) מקניה, אולי אחד מבני המשפחה המפורסמת הזו מדרום-אפריקה שבין השאר אחד מבניה התמחה בחקר וצילום ג'ירפות והאבקה. הרעיון האחרון של גרג דו-טויט זה, היה לצלם לביאות או אריות שותות/שותים מקרוב. לשם כך הוא היה צריך לתכנן זאת מראש, ובצורה מפורשת ומדוקדקת שרק הקריאה על אודותיה מצמררת!
להלן סיפור השתלשלות האירועים, ולבסוף כמה מילים בנימה אישית:
יום בהיר אחד קם לו הצלם דו-טויט והחליט כי "בא לו" לצלם אריות ו-או לביאות שותים (ושותות) מים בטבע מבור מים או בריכת מים כלשהי. מאחר ומקום מגוריו הנוכחי הוא לדבריו במַחְגֵּר (המְשֻׁנָּן) המערבי של הזרוע המזרחית של הבקע הגדול, הוא הבקע האפריקאי, ומיקומו המדוייק בדרום-קניה, הוא ידע כי סיכוייו לצלוף על שתיית טורפי העל היא קטנה לנוכח שפע של מקורות מים וחיות בר באזור. הוא החליט להתחקות אחרי המקום המתאים להתמקמותו לצילום, ובראשית 2008, לדבריו, גילה מַעְיָן מתאים הנובע למרגלות גבעות נגורומאן (Nguruman), שהמים הניגרים ממנו יצרו בריכת מים מתאימה וראויה לצילום, היכולה לשמש לו ליישום משימתו בפועל.
תחילה הוא בדק את קרבת בריכת המים, וסייר סביבה. לשמחתו הוא גילה עד מהרה עקבות טריים של אריות ולביאות באזור וולקני משהו, ווידא סימנים ברורים לנוכחותם באבק הוולקני שהתגלה מסביב לבריכת המים. דו-טויט גם ידע כי מדובר בטורפי-על שאינם נשארים בטריטוריות ידועות, אלא משוטטים באזור באורח חיים הנחשב נומדי למחצה. הם משוטטים מחוץ לשמורות-טבע ידועות או פארקים לאומיים דוגמת הפארק אמבוסלי באזור. בשלב זה הוא כבר חש התרגשות עזה בניסיונו למקם את מחבואו וציין כי אינו יכול לחכות עוד ליישום תוכניתו.
בראשית מטלותיו לקראת תיעוד הלביאות או האריות שותות ושותים הוא החליט לבנות מחבוא בעצמו. לשם כך הוא חפר בור עמוק די הצורך כדי "להטמין" בו את גופו וכיסה את הבור בגגון עשוי צִינְק (Zink), למעשה אָבָץ, אף כי לא ברור לי אם יש חשיבות ליסוד כימי זה הכרוך בחומרי הגגון. מיקומו של האתר היה כ-2°S, מדרום לקו המשווה, והבהיר לו כי לא מדובר "בפיקניק", אל הסיפור העיקרי עוד לפנינו. הוא חש בטחון עילאי כי הצילום שאמור להצליח יכפר על אי הנחת והקושי המתלווים להחלטתו המוזרה לצלם ויהי מה את טורפי העל בהתנהגות שתייה, ומקרוב..
דו-טויט קיווה כי הוא לא יצטרך להמתין זמן רב עד לקבלת הצילום המובטח. בעת ההמתנה לקראת בוא טורפי העל, דבר שאיש לא יכול היה להבטיח כי יקרה מהר כפי שהוא קיווה, הוא סבל מהטרדות בלתי-פוסקות של זבובי טסה-טסה טורדניים שקשה להתמודד עמם, כפי שכולנו מכירים בסיורינו בפארק הסרנגטי, הטרנגירי ואחרים, וניכר תמיד לעינינו כי לא רק אנחנו מתמודדים עמם, אלא גם רשויות שמירת הטבע באפריקה כמו גם המאסאים עצמם. כמו כן הזיע דו-טויט בצורה רצינית, ועד מהרה הוא גילה כי מדי בוקר או אחר הצהריים כשהוא מתייצב במקום, חיי הצלם שלו, כאמור לעיל, אינם פיקניק בלשון המעטה.
בחודשיים הראשונים למאמצי הצילום שלו, גילה דו-טויט כי ריח המים משתנה באורח חָרִיף עד צוֹרֵב , כפי שהגדיר, ובעיקר לנוכח ביקוריהם הסדירים של בבונים באזור, לרבות במים, ובעיקר לנוכח זאת שהם בחרו להשתכן במחבוא שהוא בנה, ולצורכי נוֹחִיּוּתם החברותית, המבוססת ככל הנראה על תועלתיות הדדית, אם כי קשה לדעת. שילוב ריח הבבונים, זבובי הטסה טסה, החום והלחות, אי הנחת הכרוכה בהמתנה המתמשכת משהו, כל אלה עשו את שלהם, והותירו את הצלם מעט מתוסכל. כדי לנסות להתחמק מכל אלה, הוא בחר לבסוף להיכנס ישירות לתוך המים שעומקם כמטר אחד, והתיישב בקרקע הבוצית, כשהוא זוקף אל-על את ראשו, זרועותיו ומצלמתו מעל למים, כך שכל מה שהיה ניתן לראות ממנו מעל למים היה שילוב מוגבל ומוגן זה משלו.
דו-טויט התמסר לשיטה קשוחה ומקבילה זו בתוך המים ונשאר שם שעות מדי יום אחר יום ברציפות. ההמתנה המייגעת איפשרה לו לבצע מחקר חלוצי קטן אחר משלו על השפיריות העוקצניות שהותירו בגופו סימנים מכאיבים ולעקוב אחרי חיפושיות מים. הוא גילה כי נימפות השפיריות הכאיבו לו יותר מכל, בעוד שחיפושיות המים המבצעות את מופע השִׁקְשׁוּק (המַשָּׁק, הזמזום) שלהן בקרבתו ועליו, נהנו לשחות לאורך עורו וגופו ולדגדג תדיר את רגליו. כך אנו חווים ולמדים גם בעת שאנו נהנים לצעוד בתוך ואדיות שופעי מים ברמת הגולן ובגליל ולשהות מתחת למפלים.
במשך הזמן, הנמיכו פני המים מדי יום אחר יום, והבריכה נעשתה יותר ויותר עם חומרים אורגניים נרקבים, שהפיצו ריח איום מסביב בהתחשב בהרגלי הסניטציה של הבבונים. הקופים הותירו את ריחם במים שהלכו ונעשו יותר ויותר מעופשים. כדי להימנע מהסירחון המואץ במים, עטף דו-טויט את גופו באֶטֶבי (מקלות כביסת) בדי בגדים כדי לנסות לצמצם באופן זה את עוצמת הריח. בכל אותו פרק זמן ארוך של שבועות רבים, לא היה כל סימן לאריות או לביאות. דו-טויט החל כבר להטיל ספק אם בחר באתר השתייה הנכון.
לאחר לא פחות מ-8 חודשים, איבדה גם אשתו את סבלנותה. דו טויט מתאר כי גופו-עורו נעשה חידודין חידודין, והפך להיות מכוסה בשלל עקיצות ונשיכות לא מזוהות, שהפכו אדמדמות במהירות, והפכו את גופו מְחֻתְחָת, וגַּבְשׁוּשִׁי בהתמדה. לדעתו, היו אלה סימנים שקשורים קשר בל-ינתק לשתן הבבונים. חששות לבילהרציה לא עלו בדעתו.
יום אחד בשעות אחר הצהריים, ממש כשעמד להחליט לסיים עוד "יום עבודה", התרוממו בבהלה זוג של ברווזי-יאורית שכיחים באפריקה משפת המים, ונחתו באמצע הבריכה תוך השמעת קולות אופייניים: משריקות וצִפְצוּפים (Hissing) ועד לצפירות (Honking). סקרנותו התעוררה בבת אחת, וכמובן מה שהעסיק אותו מיד היה מה בדיוק הוביל את היאוריות להיבהל ולהשמיע את קולות האזהרה שלהן.
הוא סקר בקפדנות את השטח משפת הבריכה עד לאופק הרחוק, שאז הבחין לשמחתו ב-2 לביאות צמאות, אולי גם רעבות, כשהן מתקרבות ישירות לעבר בריכת המים, ופלט "אנחת רווחה אדירה", כך הוא מספר. הוא חש כי שמונת החודשים שהשקיע במבצע לא היו לשווא, עוד מבלי שהלביאות התמקמו לשתייה המצופה מהן, ככוונתו מלכתחילה. הוא חש בכל מקרה כי זוהי ההזדמנות ההיסטורית שלה ציפה, וכי הוא עשוי לסיים עד מהרה את האובססיה שלוותה אותו מאז החליט לצאת ולממש את האתגר הבלתי-אפשרי והלא-בריא הזה.
ראשית כל, הוא כיוון את הצמצם, לתאורה המתאימה באור רך, ועסק בהכנות אחרונות לצילום, שלקחו פרק זמן מה שנראה לנצח, שאז הרים את עיניו והביט קדימה. לתדהמתו הוא גילה כי שתי הלביאות מלקקות בשקיקה מים משפת המים, מרחק של כ-5 מטרים בלבד ממנו. "הן הביטו בי בעיניים צהובות ונוקבות-חודרות לעמקי נשמתו, וגופן השְׁרִירִי" סיפר מאוחר יותר וציין כי חש, כי "הן התכווננו מעליו כמעין מִגְדַּל פִּקּוּחַ". עוד אמר: "אמרתי לעצמי מעין 'ברכת הגומל', והתפללתי במהירות, בטרם לחצתי על לַחְצָן הצַמְצָם פעמיים, יותר בעדינות מאשר אי פעם לפני כן"!
שבועות אחדים לאחר התנסותו המסוכנת הזו, כך הוא מספר, "שבתי הביתה, חשתי חולה בְּהֶחְלֵט בכל רמ"ח אברי, וביצעתי כמה בדיקות דם". תוצאות הבדיקה הבהירו שאכן מדובר במִגְוָון של טפילים מִבְחָרים, "כפי שנודע לי מאוחר יותר בטלפון ה-GP שיום אחד זכתה משפחתי לקבל בשבת בלילה, טלפון מודאג שתהה אם שחיתי לאחרונה באזור מגורי". התשובה היתה כמובן חיובית, כפי שעולה מהכתבה עד כאן.
רק באותו ערב, באקראי (או שלא) דו-טויט בחן לעומק את צילומי שתי הלביאות השותות לראשונה. לשמחתו שלא ידעה גבול, בלשון המעטה, הוא הוכיח לכולנו ובעיקר לו עצמו כי ההמתנה לא היתה לשוא, כי הסיכון היה מחושב, וכי הצליח במשימה. בכתבה מקוצרת שהתפרסמה לאחרונה במדור שנושאו הוא "סיפורים מן הבוש" נחשפה אחת משתי התמונות לראווה. רק מפאת זכויות יוצרים אינני יכול להביאה בפני הקוראים. כתבה זו מיועדת בכל מקרה, להראות לנו כד כמה קשים הם חייו של צלם-טבע שמחוייב לעבודתו.
אישית, זכורים לי ניסיוני החלוצי להיכנס למחבוא שהצבתי בשדה שבו פרחו נרקיסים בעמק חפר, בעת שצפיתי מראש היכן תתמקם לה להקת עגורים אפורים חורפים, שהתקרבו אלי כעבור זמן קצר כמטחווי מטרים אחדים. לשם כך היה צריך להתמקם עוד בחושך. במקרה שני, השתמשתי במחבוא כזה במטרה לצלם דורסים אוכלי-פגרים בתחנת ההאכלה ברמת הנגב. במקרה שלישי, חשפתי במצלמתי מדגם פנטקס K-1000 זריחה מהממת במרומי הר קניה בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20, שהשמיים היו אז אדומים כדם, וההרים שחורים משחור, אולי הזריחה היפה ביותר שראיתי מעודי. יש אומרים כי היתה קשורה באותם ימים להתפרצות הר הגעש פינאטובו באיי הפיליפינים. פעם רביעית, זכור לי במיוחד צילום יוצא דופן אחר, כאשר התמקמנו בשעתו לתעד את עצמנו בצמוד לגורילות ההרים בקונגו, שאז התחשק לי לעשות לזכר הבכיר וכסוף הגב שהיה סובלני אלינו באופן מרשים, את קרני האצבעות המפורסמים בצורת V מעל לראשו, אך החלטתי שזה יהיה כבר הימור גדול מדי מצדי, וויתרתי....
והנה, כעת, אולי יום אחד, כך מקווה אנוכי, יחשפו עתה, לאחר מקרא שורות אלו, גם צלמי הטבע שלנו, למשל, דורון הורביץ או יוסי אשבול, הנוטלים חלק בהדרכת חברת "עולם אחר" באפריקה את מעלליהם, הם יוכלו להבהיר לנו אם גם הם חוו תחושות מעין אלו בעת שהתמסרו במחבואיהם לצילומים ייחודיים דוגמת דו-טויט. ואולם, בכל מקרה, נדמה לי כי מעולם לא שמעתי על סיכון מחושב מעין זה שנטל על עצמו הצלם הנודע דו-טויט בניסיונו המוצלח לצלם מקרוב, ובזמן אמת, שתי לביאות שותות. לסיכום, זכרו כי לשם כך הוא בחר להמתין בסבלנות עילאית לא פחות מ-8 חודשים....