לחצות את נהר המארה

06/03/2017

בכל שנה, מסוף חודש יוני, עדרי גנו וזברות המונים מאות אלפי פרטים עושים את דרכם מכל רחבי הסרנגטי אל נהר המארה, המפריד בין טנזניה לקניה.
המטרה היא שדות (מראה) מרעה בצידו האחר של הנהר, אולם בדרך עליהם לעבור לא מעט מכשולים.

הנדידה הגדולה
כל חובב טבע מכיר את המושג ״הנדידה הגדולה״ או בשמה הלועזי Big Migration. בסרנגטי בלבד יש מעל למיליון פרטים, הזקוקים למנות גדולות של עשב טרי ואיכותי מדי יום על מנת לשרוד. במהלך השנה העדרים נודדים מצפון הסרנגטי אל אזורי מזרח השמורה, משם אל הדרום והמערב, עד הגיעם שוב אל צפון הסרנגטי לקראת סוף חודש יוני. שיא הנדידה מתרחש על גדות נהר המארה, אותו עליהם לחצות כדי להגיע לגדה השניה, שם נמצאים שדות מראה חדשים. מראות הגנו המזנקים אל מי הנהר שורץ התנינים מוכרים לרבים מאיתנו מסרטי הטבע בערוצים השונים.

העונה היבשה
בטנזניה ישנן שתי עונות בלבד - עונה רטובה (בה יורדים גשמים) ועונה יבשה (בה יורדים מעט מאד גשמים). חודשי העונה היבשה נמשכים בין יוני לאוקטובר, אז כמויות הגשם החודשיות מסתכמות במילימטרים בודדים.
כתוצאה מכך, העשב בסרנגטי מתייבש ומאלץ את העדרים למצוא שדות מרעה חדשים, באזורים בהם יורד גשם. וזה בדיוק מה שקורה בצידו השני של נהר המארה, בשמורת מסאי מארה אשר בקניה.
בעונה היבשה מתקבצים בעלי חיים רבים באזור צפון הסרנגטי - חלקם מגיעים לאזור על מנת למצוא בו עשב או עלים רעננים, כמו האימפלות והבובל האיילי. הטורפים הגדולים, כמו נמרים, צ׳יטות וצבועים, מגיעים בעקבות עדרי הגנו והאנטילופות האחרות הממלאות את האזור.
כך, באזור קטן יחסית, ניתן לראות מגוון בעלי חיים רב כשהם נעים בעדרים גדולים.

תחילת המסע
חודש אוגוסט מביא מדי שנה אלפי אנשים אל אזור צפון הסרנגטי, כשלכולם תקווה אחת - לראות את עדרי הגנו חוצים את נהר המארה.
היות ומדובר בבעלי חיים, לא ניתן לחזות מראש את התנהגותם ולכן מראה חציה אינה נפוץ כלל.
הגנו הוא חיה חששנית מטבעה, וכל תנועה, ולו הקלה ביותר, עלולה לגרום לעדר לפרוץ במנוסה. כך ניתן לראות אותם עומדים שעה ארוכה על גדת הנהר, בוחנים את מימיו, נעים מצד לצד, פוסעים אל המים ונסוגים. לא פעם, הנסיגה פרושה שהיום הם לא יחצו את הנהר.
עם הידיעה הזו, שמראה החציה אינו ״קלף בטוח״, יצאנו לדרך. הזמן שבידנו היה מוגבל וכדי לא לפספס מראות אחרים, החלטנו לקצר ביקורים בשמורות אחרות, על מנת להנות כמה שאפשר מהסרנגטי.

שמורת טרנגירי
השמורה שוכנת כשלוש שעות נסיעה מארושה. זו השמורה השישית בגודלה בטנזניה ומשתרעת על פני כ-2,850 קמ״ר. היא שוכנת במחוז מניארה ושמה ניתן לה על שם הנהר החוצה אותה - נהר טרנגירי (Tarangire River). הנוף בשמורה מגוון - בחלקו סוואנה רחבה ובחלקו מצוקים וגבעות, בעיקר לצד הנהר. את הנוף משבצים אלפי עצי באובב עצומים. היות והעץ גדל כ-7 ס״מ בשנה, מעריכים את גילם במאות שנים.
בעונה היבשה נהר הטרנגירי מושך אליו חיות רבות מכל רחבי האזור וגם עדרים גדולים של זברות וגנו. המים בנהר ובמקווי המים האחרים בשמורה, הם מי השתיה היחידים באזור. כך ניתן לראות על גדות הנהר עדרי פילים המונים עשרות פרטים, בינהם קבוצות של קובוס מים ואנטילופות נוספות, הבאות להרוות את צימאונן.
ליד בורות המים אפשר למצוא את הגנו והזברות, כמו גם עופות מים שונים ולהקות של אריות האורבים בסתר.
בעוד אנו מתבוננים בגנו והזברות החוששים להתקרב למים, משפחת פילים מגיעה בצעדים כבדים ומניסה את להקת האריות. אלו מנסים להציל את כבודם ויוצאים במרדף אחר הזברות, שנסות ברעש גדול ומבריחות את שאר החיות. האריות מבינים שאין סיכוי וחוזרים לרבוץ בצל עץ שיטה, ממתינים לפילים שילכו לדרכם.

זוג גנו בשמורת טרנגירי

זרזיר הדור

ברוכים הבאים לסרנגטי
השכם בבוקר אנחנו קמים, אוכלים ארוחת בוקר קלה ויוצאים לדרך. למרות המראה החשוף, השטח מתגלה כאוצר בלום של בעלי חיים המנסים לשרוד בכל דרך.
אנחנו חוצים גשר קטן ומגלים משפחת פילים ההולכת לצידי הנחל ונהנית משלוליות המים שנותרו. עוד נסיעה קצרה ואנחנו מגלים שלושה אריות שצדו אך לפני דקות ספורות גנו וכעת נהנים מסעודה טרייה.
ריח עשן השדות השרופים בתוספת לאבק מהדרך גורם לנו להמשיך ולנסוע צפונה, אל הלודג׳ בו נלון הלילה - Lobo.
במהלך העונה הרטובה אנחנו לא מגיעים לאזורים אלו כלל והנוף מעט שונה מזה של דרום ומרכז הסרנגטי. ככל שאנו מתקדמים, כך אנו מגלים עוד ועוד עדרי אנטילופות - אימפלות מדלגות על הדרך, קבוצה של בובל איילי מרימה ראש כשאנו עוברים במהירות, על סלע קופי עומד צבי סלעים (Klipspringer) וצופה בנו בסקרנות. שפני סלע מנסים להצטנן על סלעים מוצלים, בשמים חגים נשרים ועוזניות בחיפוש מתמיד אחר מי שלא שרד את הדרך.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנחנו מגיעים ל-Lobo. הלודג׳ בנוי מאחורי סלע עצום, מוקף בסלעים ומורם מהשטח. יחסית ללודג׳ים אחרים בהם שהינו, הוא גדול ומספר החדרים בו רב.
אנחנו מטפסים במדרגות אל המסעדה ומגלים נוף מדהים של סוואנה עצומה וחשופה. ממש למרגלות המצוק נמצא בור מים שסביבו מתקבץ עדר באפלו. הנוף המדהים משכיח את הדרך המשובשת עליה נסענו בשעות האחרונות. אנחנו רחוקים כ-3 שעות נסיעה מהנהר, אליו נגיע מחר מוקדם ככל האפשר.
בובל איילי בסרנגטי

אל הנהר
שעת בוקר מוקדמת, השמש רק עלתה, האוויר קר ואנחנו ממהרים לסיים את ארוחת הבוקר ולצאת לדרך, אל הנהר.
ככל שאנו מתקרבים, כך אנו רואים עוד ועוד שיירות של אלפי גנו הנוהרים אל הנהר. הנהר עצמו נגלה מדי פעם - פס כסוף בשמש, מתפתל בין הגבעות. האדמה החשופה מעידה על כך שבימים האחרונים לא ירד פה גשם וכי אלפי הפרסתנים שחלפו כאן חיסלו גם את אחרוני הגבעולים היבשים.
אנו מגיעים אל הנהר. המדריכים המקומיים מכירים את הנקודות בהן הגנו נוהגים לחצות ואנחנו עושים את דרכנו אל אחת מהן. במקום כבר יש רכב אחד ובו כמה תיירים שעיניהם צמודות אל משקפת שדה גדולה ולידם נחה מצלמה עם עדשת טלה.
בצידו השני של הנהר עדר גנו מתקרב אל המים. אנחנו עוקבים אחריהם, מייחלים לרגע בו הראשון יקפוץ למים ויחצה. רק אחרי שהגנו הראשון יגיע לגדה השניה, כל העדר יחל לחצות. עד אז הרכבים עומדים במקום ואינם זזים, מחשש שתנועה או קול פתאומי יבהילו את הגנו ויגרמו להם לחזור לאחור ולנוס מהמקום.
אנחנו מעודדים בשקט את הגנו הראשון ששוחה באומץ אל הגדה. אחריו מתחילים לקפוץ גנו בודדים שממהרים בעקבותיו.
הגנו הראשון מגיע לגדה ואז מסתבר שהיא תלולה מאד לטיפוס. הזרם סוחף אותו מעט, הוא מתאמץ ונאחז בקרקע ומטפס למעלה.
זה האות לרכבים לנוע במהירות לנקודה ממנה הגנו עולה. אנחנו ממש על גדת הנהר, מצלמים בהתרגשות את הגנו קופצים אל תוך המים. בנהר נמצאים כבר כמה מאות מהם, רבים כבר חצו וכעת הם מנסים לטפס אל מחוץ למים.
הגדה תלולה וכעת הקרקע גם רטובה וחלקה, מה שמקשה עליהם את המשימה. אנו רואים איך חלקם מנסה לחזור לאחור, אל הגדה ממול וחלקם, עייף מהמאמץ, נסחף עם הזרם.
מצד אחד המחזה מדהים ומצד שני - לא קל לצפיה.
עוד ועוד גנו קופצים אל הנהר

מצטופפים בהגיעם לגדה השניה

סעודת חינם
עשרות מטרים מאיתנו, במורד הנהר, נמצאות להקות גדולות של נשרים ועוזניות. זו שעתם להנות מסעודת חינם המורכבת מעשרות גנו שלא שרדו את החציה.
הם עומדים על הגדה ומתבוננים בשקט בעדר החוצה. גופות הגנו מצטברות לידם, נתקלות בסלעים בנהר. כשאנו מתקרבים אליהם, צחנת הפגרים כמעט ואינה נסבלת.
הנשרים מביטים בנו, אינם מפחדים כלל, וממשיכים לבהות בנהר. הם אינם נלחמים זה בזה - יש מספיק לכולם, והעדרים החוצים יחצו שוב ושוב עוד פעמים רבות.
תפקידם של אוכלי הפגרים חיוני בטבע היות והם אלו שעומדים בחוד החנית המונעת התפרצות מחלות זיהומיות. הם מחסלים תוך שעה קלה את הפגר, משאירים ממנו גל עצמות נקי.

לאוהל שלי שלוש פינות (ומקלחת)
בשעות הצהריים המאוחרות אנחנו נפרדים מהנהר. מקום הלינה שלנו אינו רחוק משם ואנו רוצים להגיע אליו לפני החשיכה.
המקום בו אנו לנים הוא מחנה אוהלים נייד המוקם באזור רק בעונת החציה. בסיומה, בעלי המאהל יקפלו את האוהלים וינדדו, בעקבות הנדידה הגדולה,  לאזור אחר בסרנגטי.
האוהלים גדולים ומכילים מיטה גדולה, שידה, כיסא, נורות חשמל על התיקרה וגם מקלחת ושירותים בחלקו האחורי. אנו מגיעים למאהל עם חשיכה ואת פנינו מקבל מנהל האתר, המונה כ-10 אוהלים.
הוא מסביר לנו את כללי הבטיחות - איך לקרוא בשעות הלילה למישהו שילווה אותנו לאוהל המסעדה, וגם על ״המקלחת המדברת״. מסתבר שהמקלחת מורכבת משני דליים - אחד למים חמים והשני למים קרים. את המים החמים מרתיחים על מדורה ואז שופכים אל הדלי המתאים. לאחר מכן נשמעת קריאת ״המקלחת מוכנה״ והיא האות שניתן להתקלח.
מסביבנו קולות של גנו, ועושה רושם שהם קרובים למדי לאוהלים. כל הלילה הקולות מלווים אותנו, געיות שקטות בטונים עולים ויורדים.
עם בוקר, כשאנו יוצאים מהאוהל, מסתבר שאכן הגנו קרובים אלינו מאד - כשני מטרים מהאוהל. הם עסוקים בלעיסת העשב והעובדה שאנשים נמצאים סביבם גורמת להם להרים את הראש לרגע, לתת בנו מבט תוהה של ״רק עכשיו אתם קמים?״ ולחזור מיד לעיסוקי גיזום העשב.
ארוחת בוקר קלה ואנחנו שוב בג׳יפ, עושים את דרכנו חזרה לדרום הסרנגטי ומשם - אל שדה התעופה והביתה.

עוד על המסלולים לטנזניה תוכלו לקרוא כאן