כתב וצילם שלמה כרמל
רגע לפני הנחיתה מתגלה הארכיפלג המרשים: תשעה איים וולקניים ירוקים הנטועים ככוכבים בלב האוקיינוס האטלנטי, כ-1,500 ק"מ ממערב לחופי פורטוגל. כל אי הוא עולם אחר.
בידודם היחסי של האיים השאיר בהם שרידים מעולם שלא קיים עוד - כפרים קטנטנים ציוריים שכמעט לא השתנו במשך מאות שנים, אגמים, מערות והרבה מאוד שקט, שלווה ואוויר צח.
כיום הם משמשים נקודת "מעבר חובה" לספינות וליאכטות העושות את דרכן מאירופה לחופי אמריקה או בחזרה.
לאחר טיסה קצרה מליסבון עם חברת Sata נחתנו באי סאו מיגל. זהו האי הגדול בארכיפלג, שמתגוררים בו 135,000 תושבים. הדרך הטובה להסתובב בכל אי היא במכונית שכורה.
כבר ביציאה מבית המלון "וילה נובה" לוכדת את העין שרשרת מבצרים המשתרעת לאורך החוף, שהגדול בהם הוא מהמאה ה-15 (S. Bras). לידו מתנשאת כנסיית סאו ז'וסה (Sao Jose), שנבנתה מעל שרידי מנזר פרנציסקני. מול הכנסייה מנזר אספרנסה (Esperansa - תקווה) ובו 11 נזירות קשישות. זהו המקום הקדוש באי. אגב, כל התושבים באיים הם קתולים.
משם המשכנו דרך רחוב של חנויות ובו בית כנסת (שנמצא כרגע בשיפוץ).
בעוד אנו מחפשים מסעדה, לחש לנו תייר מקומי שכדאי להגיע אל החלק המערבי, אל סטה סידדש (Sete Cidades), עד כפר קטן בשם קובואדה (Covoada), אחד המקומות העיקריים באי לייצור חלב. האמת, לרגע חשבתי שאנו נמצאים בעוד כפר פורטוגלי טיפוסי, עד שהגענו לתצפית על החלק הצפוני של האי. טיפוס קצר על משטחי הבזלת, והמראה מדהים: הרי געש עטופים ירוק עד, ובהם שרשרת קונוסים וולקניים קטנים.
עוד נסיעה קצרה ואנו בתוך שמורת טבע קטנה ששמה קנאריו (Canario), הרוויה במעיינות. כן, כדי לראות צריך לטפס עלייה קצרה לתצפית מדהימה על הקלדירה (לוע) של סטה סידדש. בתוך הקלדירה אגם גדול ובו ארבעה לועות משניים, בתוך שניים מהם אגמים יפים, אחד בצבע טורקיז (הימני, שנקרא סנטיאגו ועומקו 28 מ') והשני (שנקרא Rasa) בצבע ירוק.
מכתש וולקני (קלדרה) באי סאו מיגל
את מקסם הצבעים משלימים פריחה בצהוב-קרם ופירות אדומים של הצמח המקומי הקרוי ג'ינג'ר לילי, שעוטפים את הכפר הסמוך, הוא סטה סידדש. מסלולי ההליכה בשמורה זקוקים לשיפוץ, אבל למי אכפת - הטבע כאן במיטבו. חובבי ההליכות הרגליות, כדאי שתדעו שלאיים האזוריים יש אתר אינטרנט המוקדש למסלולי הליכה מפורטים באי: Azores Trails.
יום אחד ניתן להקדיש לצד המזרחי של האי סאו מיגל, למעיינות המים החמים בפורנאש (Furnas), הבוקעים מן האדמה סביב האגם Lagoa Das Furnas. המראה של עמודי קיטור ואדי מים חמים הפורצים מהאדמה משכר, העיניים פוזלות כל רגע למקום אחר. הילדים יתאהבו במקום מיד, שכן ניתן לרחוץ ולהשתעשע במים החמים הרווים אדים ונתזים.
את ההפתעה סיפקה לנו ארוחת הצהריים. פויקה של ממש. עמודי הקיטור הפורצים מהסדקים נקראים בפי המקומיים "המטבח של הטבע". המקומיים מנצלים זאת לחגיגה קולינרית של מאכלים המתבשלים בבטן האדמה - סירים מלאים בשר וירקות נסגרים היטב ונטמנים באדמה הלוהטת הפולטת אדי מים עד שהם מוכנים. לתבשיל המעולה הזה קוראים קוזידו (Cozido), והטעם גורמה של ממש. גם אי זה מציע גם מסלולי הליכה בכל דרגות הקושי בשמורות טבע מוסדרות.
ביום המחרת פנינו לאי טרסיירה (Terceira), אל Gruta Do Algar Do Carv, שם ניתן להיכנס למנהרה (הקרויה "צינור ההזנה" של הר געש), המובילה למערת נטיפים. ממגרש החניה הולכים קצרות למבנה קטן, וממנו נכנסים אל המנהרה. הכניסה בתשלום אבל אין הדרכה מאורגנת. בפנים מקדם את פנינו גל קור בטמפרטורה קבועה של 11-12 מעלות בכל עונות השנה, חבל שלא התלבשתי בהתאם. אחרי עשרות מטרים, כשיורדים במדרגות רואים את "טפטופי הבזלת" שהתמצקו ויצרו צורה מעניינת על הקיר.
חוף הים בטרסיירה
ממשיכים לרדת עד הפיצול, עוד צעד והמראה מעורר שאגות התפעלות. המערה מחולקת לשניים; חלק אחד, העמוק יותר, הוא מערת נטיפים, והחלק השני הוא אולם הנקרא "הקתדרלה" בשל צורתו. הקירות אדומים בגלל מינרלי ברזל שהתחמצנו, ובוהקים בגלל נתזי המים. ביציאה מתברר לנו שבטרסיירה עדיין קיים המנהג של מלחמת שוורים, אבל היא שונה ממלחמת השוורים בספרד. כאן, בניגוד לספרד, לא הורגים את השור, והמטדור נלחם בשור כשהוא רכוב על סוס.
במקום נהוגה חגיגת שוורים נוספת - אחת לכמה שבועות מרוקנים רחוב מסוים מכלי רכב ומשחררים בו כמה שוורים קשורים בחבל. מי שרוצה להשתעשע ולבחון את אומץ ליבו מתקרב אל השוורים ובורח לסירוגין, ולפעמים גם נפגע. בסוף האירוע מחזירים אותם אל המרעה עד לפעם הבאה. כל העסק הזה מתרחש מ־1 במאי ועד סוף אוקטובר.
את החופשה החלומית הזו אי אפשר לסיים ללא ביקור באי פאיאל (Faial), המכונה "האי הכחול" בזכות שפע הפרחים הכחולים (הורטנזיה) שבו. האי מאפשר תצפית מצוינת על הר הגעש הגדול שבאי פיקו, שלעת שקיעה מספק נוף יוצא דופן ביופיו. בכפר המדליק הזה יש אוסף עצום של פומרולות ומעיינות חמים, בהם גם מעיינות סודה. הטמפרטורה של המעיינות החמים מגיעה כאן ל-98 מעלות. יש בריכת מים חמים שבעונת התירס כל הכפר מבשל בה קלחי תירס - מכניסים אותם לשק, ואת השק המלא טובלים בבריכה. אחרי כמה דקות מושכים את השק, וזוללים. ליד נמצא מעיין שנקרא "אקווה סנטה" - מים קדושים. המקומיים מאמינים שאם מערבבים את המים עם מעט דבש, זה עוזר נגד צינון. בסמוך אליהם יש שני מעיינות סודה. כן, כמו שאנחנו שותים בבית.
אפשר לבלות יום מפנק במרחצאות. ביום אחר חובה לשוט בסירה מהירה אל הים הפתוח, לתצפית על לווייתנים ודולפינים האוהבים את האזור בגלל זרם הגולף. למזלנו הרע, הצלחנו לראות רק לרגע זנבות של שני לווייתנים. הכול שאלה של מזל; קשה לתזמן את הטבע, אבל מראה להקת הדולפינים היה שווה את המאמץ. משם המשכנו לתצפית בהר פיקו, שלמרגלותיו אגם וכפר דייגים ציורי. סיום מתוק לחופשה חלומית ביעד ייחודי, המספק את הטבע במיטבו, בתי מלון ברמה גבוהה, מזג אוויר נוח כל השנה ואנשים מסבירי פנים.
עוד על המסלולים השונים באיים האזורים אפשר לקרוא כאן