כתבה: צילה שריב | צילומים: שלמה כרמל
בחנוכה יצאתי עם משפחתי לטיול ספארי בטנזניה, לחגוג את בר המצווה של הנכד הבכור אדם ואת יום ההולדת ה-70 של הסבא והסבתא חגית ואלי - בסך הכול קבוצה בת 13 איש.
אני, הידועה כמי ש"יש לה ציפורים בראש", קיוויתי לקרבם בדרך זו לעולמי ולהכיר להם מקצת מציפורי אפריקה המיוחדות, כדי שיבינו סוף סוף מה מושך אותי שוב ושוב לאפריקה זה כבר 40 שנה.
בחזרה לטיול.
איך זה שאנחנו רואים כל כך הרבה עופות באפריקה בכלל, נשאלתי. הסיבה נעוצה בעובדה שמחלקת העופות היא הגדולה שבמחלקות החולייתנים היבשתיים. העופות נחקרו יותר מכל מחלקה אחרת של החולייתנים - הן בשל היותם בולטים בצבעיהם, בקולותיהם ובהתנהגותם והן משום שרובם פעילים ביום.
אז למה דווקא בטנזניה? ובכן, במזרח אפריקה (טנזניה, קניה ואוגנדה) יש קרוב ל-1,400 מיני עופות (לעומת כ־530 מינים אצלנו בישראל). בטנזניה בלבד יש כ-20 מינים אנדמיים - המיוחדים רק לה. אחת הסיבות העיקריות לכך שיש עופות רבים כל כך במזרח אפריקה היא המגוון הגדול של בתי גידול: מדבר צ'לבי בצפון, יערות הגשם, אחו אלפיני, סוואנות, אגמי סודה בבקע הסורי-אפריקאי, חופי האוקיינוס ההודי עם המנגרובים והיער החופי. סיבה נוספת היא מזג האוויר המתון והנוח. מעבר לכך, האזור הזה הוא במסלול הנדידה של הרבה עופות. באביב רבים מהם נודדים מאפריקה לאירופה, ובסתיו מאירופה לאפריקה.
את טיולנו התחלנו בשמורת ארושה שבטנזניה, ואחרי טיול רגלי בלוויית ג'ירפות שהיו כמטחווי נגיעה מאיתנו, אנטילופות מים ובאפלו, נסענו אל אגמי מוֹמֶלָה (שבעה אגמים), הנמצאים בגובה 1,500 מטר מעל פני הים. לכל אגם הרכב מינרלים אחר המעניק למים צבע שונה. לפתע התגלה לעינינו אגם ורוד. "מה זה האגם הוורוד הזה?", שאלה מיקה. ירדנו מהג'יפ, ולפנינו מראה מרהיב של מאות עופות פלמינגו זוטר שצבעו בוורוד את האגם. אחרי שהשקטנו את הילדים הנלהבים, יכולנו גם לשמוע את קולות הפלמינגו.
פלמינגו באגם
הפלמינגו חי באגמי סודה, שהם אגמי מלח נתרן פחמתי (Na2Co3) הנשטף מסלעי הבזלת אל הבקע הסורי־אפריקאי. הוא ניזון מהאצות הכחוליות שאותן הוא מסנן מהמים וכן מסרטנים ירודים. את הריכוז הגדול ביותר שלהם ניתן לראות באגם בוגוריה שבקניה - כ-2 מיליון פרטים. את הקינים שלו בונה הפלמינגו כתלוליות בוץ בגובה 30-50 ס"מ, ועליהן מטילות הנקבות ביצה בודדת. עובדה מעניינת היא שהגוזלים אינם מואכלים באצות, אלא ב"חלב יונים" שמופק בוושט ההורים. זהו נוזל מזין הנוצר בתאי האפיתל של הזפק ומורכב משומן וחלבון, ובכלל זה תאי דם. הפלמינגו מאכיל את גוזליו ב"חלב" זה בלבד עד גיל חודשיים.
כשהם צעירים צבעם אפור, ורק בהתבגרם הם מקבלים את הצבע הוורוד מהאצות הכחוליות ומהסרטנים. הפלמינגו הזוטר מזדמן לעיתים נדירות לארצנו, אך את קרובו, הפלמינגו הבכיר, שהוא גדול ולבן יותר, אפשר לראות (מלבד באפריקה) גם בארץ, בבריכות המלח מצפון לאילת ובעתלית.
עם חשכה הגענו ללודג' ונפלנו שדודים למיטות המפנקות. כמי שמשכימה יחד עם הציפורים, לקחתי את סִייָה, התינוקת בת 8 החודשים, ויצאנו לשוטט ברחבי הלודג'. סייה, שכל דבר זז מעניין אותה, כל שכן כשהוא מצפצף, הובילה אותנו לעבר עץ רועש במיוחד בפתח הלודג'. כשהרמנו עינינו ראינו שהעץ מלא בקנים ארוגים המשתלשלים ממנו. אלו היו קני אורגים, קרוביהם של הדרורים שלנו. הזכרים, צהובים ועל פניהם מסכה שחורה, היו עסוקים באריגת הקנים מסיבי הצמחים שבאזור. הם עוסקים במלאכת האריגה במשך שעות רבות, ובתום בניית הקן עומדים בפתחו, מנפנפים בכנפיהם וקוראים לנקבה שתבוא להצטרף אליהם ותרפד איתם את הקן.
אורג זכר בונה קן
יש כ־15 מינים של אורגים צהובים, הדומים מאוד זה לזה ודי קשה להבדיל ביניהם. הנקבה באה לבדוק את הקן. אם החליטה שנבנה כראוי, היא מצטרפת לזכר המחזר. אך אם הקן אינו נראה לה משום מה, היא לא תהסס לנתק אותו מהעץ, והזכר ייאלץ לבנותו מחדש. יש לציין שנוכחותנו לא הפריעה להם במלאכת הבנייה והחיזור, ויכולנו לצפות בהם בשקט ומקרוב.
כשהמשכנו בשיטוטנו בחצר הלודג' ראינו עץ אחר ובו נקרה (חלל בעץ) שעליה שוקד קלאו אדום מקור. עוף שצבעו לבן ושחור, זנבו ארוך ומקורו ארוך וכפוף. אחרי הכנת נקרת הקינון, הנקבה נכנסת פנימה והפתח נסתם בבוץ, לשלשת ומוך פירות. נשאר רק חריץ צר המספיק בדיוק לזכר כדי להעביר דרכו מזון לנקבה ולגוזלים. הנקבה, בעצם, כלואה בקן (סימן לזכור את שם העוף: קלאו - כלוא בקן). כך מגנים על הביצים ועל הגוזלים מפני טורפים. רק כשהגוזלים גדולים מספיק, הנקבה פורצת את הקיר ושני ההורים עסוקים בהאכלת הגוזלים בחרקים, פירות וזרעים.
קלאו אדום מקור
אחרי שהרווחנו את ארוחת הבוקר שלנו, נסענו כולנו לעבר שמורת נגורונגורו, כשאיתנו ארוחת הצהריים הארוזה - לאנץ' בוקס. עברנו בדרכנו את יער הגשם הקריר ומשם ירדנו ללוע מכתש נגורונגורו, כשלפתע ראינו מרחוק דמות קטנה, כמו איש קצר במקטורן לבן ובמכנסיים חומים, העומד זקוף במקום ולא זז, רק מקורו נפתח ונסגר והוא משמיע קולות בומים חזקים. כשהתקרבנו התברר שאותו "איש קצר" אינו אלא העוף הכבד ביותר המעופף, הלוא הוא חוברת קורי זכר בחיזור אחרי נקבות. הזכר מגיע לגובה של 120 ס"מ ומשקלו מגיע עד 18 ק"ג (מעבר למשקל זה, העופות כבר לא מעופפים). רוב הזמן רואים את החוברות כשהן הולכות על האדמה. הזכר הגאה שראינו הציג את נוצותיו לראווה בפני הנקבות בכוונה להזדווג עם כולן. הוא משקיע מאמץ רב בחיזור, יכול לחזר כך במשך שעות ארוכות, אך לנו אצה הדרך ורצינו עוד לחפש את הקרנפים, שרק פה יש לנו סיכוי לראותם.
חוברת קורי זכר בחיזור
דיות מתארחות בארוחת הצהריים
שעת הצהריים הגיעה, ואנחנו כבר רעבים וסקרנים לראות מה הכינו לנו הפעם בלאנץ' בוקס. בתחתית מכתש נגורונגורו יש מקום לפיקניק סביב אגם נחמד, שורץ היפופוטמים, שם עוצרים כל התיירים לאכול, אבל יש בעיה קטנה: יחד איתנו מתכנסות באתר הפיקניק כל הדיות של האזור. גם הן רעבות, ולמדו שבמקום לבזבז אנרגיה בציד או בדיג, הרבה יותר קל לצוד פולקעס ממנות המזון שלנו, ובלי לשאול לדעתנו, הן משתתפות בארוחת הצהריים.
הדיה השחורה היא עוף דורס חברותי נפוץ ביותר באפריקה, ושמה ניתן לה מפני שהיא מרבה לדאות. אפשר לראותה בערים ובכפרים כשהיא חוטפת מזון מדוכנים בשווקים ומידי עוברי אורח. מובן שהיא צדה גם זוחלים, ציפורים ויונקים קטנים, אך למה לא "לצוד" מלאנץ' בוקס? (בארץ אפשר לראות דיות בחורף בעיקר במזבלות). ואמנם, בעוד אני מזהירה את בני משפחתי, הישובים בישיבת פיקניק נינוחה על האדמה כשקופסאות המזון בידיהם, מוגנות מפני הדיות החטפניות, נשמעה צעקה מכיוון אחותי, חגית: "היי, לאן נעלם הסנדוויץ' שלי?". מתברר שמבלי שהבחנו, כהרף עין, צללה דיה וחטפה את הסנדוויץ' מפיה של חגית מבלי שהרגישה, ועוד אומרים שיש להן "מוח של ציפור"...
דיה שחורה
השמורה האחרונה בטיולנו היתה הסרנגטי. במישורים האינסופיים צפינו בשפע של טורפים ונטרפים: להקת לביאות בהכנות לציד גנו, ברדלסים שהתמקמו על תלי נמלים ישנים בתצפית ובהמתנה ללהקת צבאים מתקרבת, ואיך אפשר בלי הצבועים הדואגים לנקות את שאריות הנבלות. אחת הדרכים למצוא את טורפי העל לצד בעלי החיים שטרפו היא לעקוב אחרי תרמיקה של עופות דורסים.
עופות דורסים מגלים את הנטרפים
ואמנם, עם חום היום, כשמעלינו תרמיקה של נשרים ומיני דורסים אחרים, עקבנו אחריהם לראות היכן ינחתו, וכך גילינו פגר של זברה שעליו נלחמו, בקולות רמים, נשרים, עזניות ורחמים. הראשונות שמגיעות ומצליחות לפתוח את עור הפגר הן העזניות הגדולות, אחריהן באים בהמוניהם הנשר האפריקני ונשר ריפלי, וכשאלו מסיימים, באים הרחמים, כמו רחם הכיפה, ומוציאים את שאריות הבשר מבין העצמות במקוריהם הדקים והעדינים יחסית. גם חסידות המרבו עומדות סביב הפגר ומחכות לתפוס איזו עצם או חתיכת בשר, שהרי חסידה "מכוערת" זו ניזונה מפגרים, וכמו הנשרים - גם ראשה נטול נוצות, כדי שתוכל לנבור בפגר בלי להתלכלך בדם ובבשר.
נשרים ליד פגר
לא רחוק מהפגר, שכבר נאכל ברובו, רבצה לה להקת אריות שבעה מבשר זברה שאותה צדו שעות קודם לכן.
היתה זו תמונת סיום יפה לטיול מדהים בטבע. עיקר גאוותי על הערך המוסף שנכדיי ספגו באהבה ובהערכה שלהם לעולם בעלי הכנף. מילד בר המצווה ועד הילדה בת השלוש וחצי, כולם למדו להכיר את העופות הרבים ולזהותם, וכמובן את סיפורי הציפורים הנלווים.
עוד על המסלולים השונים בטנזניה אפשר לקרוא כאן
עוד על מיני הציפורים והעופות בטנזניה אפשר לקרוא במאמר זה