מאת: נדב לוי
05.2008
אנטילופת הפרונגהורן (Antilocapra Americana) האמריקאית המשתייכת למשפחת האנטילוקפרות (Antilocapridae), מתחרה עם הצ'יטה כבר שנים רבות על תואר היונק המהיר ביותר עלי-אדמות, אף כי לא כל אחד מסכים עם קביעה זו. בכל מקרה, בצפון-אמריקה היא בוודאי ובודאי היונק היבשתי המהיר ביותר. היא מגיעה במהירותה לכ-98 ק"מ/שעה (או כ-61 מייל יבשתי לשעה) ואלו גם המהירויות שנמדדו לא פעם עבור הברדלסים, אף כי יש בהחלט מדידות טובות יותר מבחינת נקודת המוצא כי הצ'יטה היא אולי המהירה ביותר עלי-אדמות. כפי שראינו גם המתחרה החדש עליו פרסמתי השבוע באתר, המתחרה עמה במדיום הימי, אינו מתקרב למהירות של שני היונקים היבשתיים האלה...
אנטילוקפרה ידועה אמנם כאנטילופת הפרונגהורן, אך לאמתו של דבר אינה אנטילופה אמתית. היא קרובה אליהן, אבל קרני הנקבות והזכרים עשויים מחומר דמוי שיער מסביב למרכז הקרן, שלא כמו אצל האנטילופות האמתיות, אך לא ארחיב בנושא זה שהוא פחות רלוונטי לשאלתכם.
חקר מהירותם של היונקים והעופות המהירים ביותר עלי-אדמות העסיק חוקרים לרוב במשך עשרות בשנים.
ב-1942 נמדדה מהירותו של סיס זנב הסנפיר ((Chaetura caudacuta, בברית המועצות לשעבר, עד כדי כ-170 ק"מ/שעה...
מהירותם של בזים גדולים בצלילה אל טרפם נאמדה זה מכבר בכ-300 ק"מ/שעה, בעיקר הבז הנודד (Falco pergrinus) ואחרים...
ב-1910 נמדדה אפילו מהירותו של דג (Sailfish) ששמו המדעי הוא Istiophorus platyperus, והמצוי באוקיינוסים הטרופיים נאמדה ב-109 ק"מ/שעה למרחק שחייה של כ-90 מטרים.
עוד ב-1948 דווח כי האנטילופה האמריקנית (Pronghorn), מסוגלת להתמיד בריצה במהירות של 56 ק"מ/שעה למרחק של 6.4 ק"מ. שנים אחדות קודם לכן מדדו לפרטים שונים מהירויות של 120-80 ק"מ/שעה.
במבחנים שנערכו לאנטילופה הזו בעזרת ג'יפ ודווחו ע"י הפיזיולוג Stan L. Lindstedt, מאוניברסיטת צפון אריזונה בארה"ב, נמצא שהן יכולות לרוץ כ-16 ק"מ במשך 15 דקות, או להתמיד במהירות של כ-70-65 ק"מ/שעה.
הן נושמות באותה שעת ריצה מאומצת שכזו בנשימות חמצן - מעבר למצופה - והפעלת השרירים שלהן מאופיינת בצריכת חמצן מוגברת שמסייעת למהירותן המתמדת. משערים שהן יכולות לצרוך יותר חמצן מכל חיה אחרת, למרות שאי אפשר 'לשרוף' חמצן מעבר לסף מסויים.
נשאלה השאלה כיצד יכולות להיות ה-Pronghorn כה מוצלחות, ובדיעבד בנוגע הדבר גם לצי'טה? ידוע לנו כי מוצא כמה מינים המשתייכים לקו הטורף הזה, היו בעבר הרחוק בצפון-אמריקה. האם ייתכן והפרונגהורן היתה צריכה לפתח את יכולותיה המדהימות הללו משום שבעבר צדו אותה הצ'יטות? איני יודע אם יש לספקולציה זו אמיתות מדעית, אך מעניין יהיה לבחון זאת בעתיד! יהיו ודאי קוראים שיהיה להם מה להגיד על כך
ואולם, בספרות נמנו לפחות ארבעה גורמים שהסבירו את יכולתן זו של האנטילוקפרות, והם:
1) צפיפות רבה של מיטוכונדריה בתאי השריר.
3-2) לב גדול יחסית מליבן של אנטילופות אחרות בעלות מבנה גוף דומה, וריאות גדולות פי שלושה מהן.
4) שיעור גבוה של כדוריות אדומות.
(e.g., Lindstedt, et al. 1991)
הגורמים הנ"ל נמצאו חשובים כהתאמות אבולוציוניות בעיקר כנגד טורפיהן הקיימים העיקריים, בין השאר נגד הזאב, (Canis lupus), הידוע אף הוא בריצתו המתמשכת אחר נטרפיו. (1992 ,e.g., Rennie.)
למרות שלל הנתונים, לעיל, נחשבת עדיין ריצת הצ'יטות למרחק מוגבל במהירות של כ-120-90 ק"מ/שעה למהירה ביותר בין היונקים היבשתיים. יתכן שהתאמותיה הפיזיולוגיות דומות לאנטילופת הפרונגהורן. בתנאים האופטימלים היא כנראה מגיעה לכ112- ק"מ/שעה בלבד. (Estes, 1991/2)
בהתאם לכל אלה, נראה כי למרחק ניכר אין עוד הצ'יטה החיה המהירה ביותר עלי אדמות. אולם, מהירותה מרשימה ביותר אם משווים אותה למהירותו של הסוס שאינו מצליח לעבור יותר מכ70- ק"מ/שעה, או למהירותם של כלבי צייד מסויימים שמהירותם עשויה להגיע לכ60- ק"מ/שעה בלבד.
בהתבוננות על המבנה הארכיטקטוני של הצ'יטה ומבנה צלעותיה, ניכר צמצום גדול בעצם הבריח ((clavicle, המבנה הצר וחידוד הכתפיים של עצמות הסקאפולה ((Scapula נראה שהאבולוציה הכשירה את הברדלס להגדיל את פסיעותיו בעת המירוץ אחר הטרף. זריזותה של הצ'יטה עולה על גמישות הצבאים או גמישות הסוסיים. יתר על כן, גמישות הכתפיים וחוט השדרה מאפשרים אף הם להגדיל עוד יותר את אורך פסיעות הרגליים הקדמיות (שמתקצרות ביחס לרגליים האחוריות) בעת המרדף. גולגולת קטנה ביותר פועלת כבולם זעזועים הכרחי. רק ההתאמות האנטומיות מאפשרות את קיזוז ההפרש שנוצר בשני זוגות הרגליים. קואורדינציה טובה של שאר האברים וקשיחות יתר של הכתפיים אינן משפיעות על-פי-רוב על אורך פסיעותיהם של בעלי החיים ורגליהם הקדמיות בפרט. אולם, ככל שהאיברים ארוכים יותר אצל "שועטים" דוגמת הצ'יטה או הסוס, כך גם גדלות הפסיעות שלהם, וכאמור לעיל נראה שהן מגיעות לשיאן במרדפי הברדלס אחר טרפו ולאו דווקא בהימלטות האנטילוקפרה על נפשה. (e.g., Brakefield, 1993)
בעיות שמירת הטבע של האנטילופקרה היו בעבר קשות ביותר. לחצי ציד בשנת 1908 הפחיתו את גודל אוכלוסיותיהן לכ-20,00 בלבד. ואולם, חוקים נוקשים בנוגע לשמירת מקומות החיות שלהן ומגבלות על הציד הביאו אותן להתאוששות מתמדת עד כדי כחצי מיליון אנטילוקפרות שדווחו לפני כשנה בעיקר במדינות האמריקאיות צפון-קולורדו ווויומינג. אויביהן העיקריים עם העיטים הזהובים, הלוא הם עיט הסלעים, המסגלים לדרוס את עולליהן, וכמובן טורפים יבשתיים מוכרים דוגמת הזאבים הקויוט, והאוצלוט, שאף הם מעדיפים את צאצאהן הפעוטים. למרות זאת, האמריקאים הידועים כחובבי-ציד אינם מהססים לצוד אותה למאכל בגלל בשרה הרזה והדל-כולסטרול, וכחלק מפעילות מימשק שנדרשת בחלקים גדולים באזורי המחייה שלהן במערב-ארה"ב.
לאנטילוקפרה יש גם שלושה תתי-מינים הראויים לשימור והשרויים בסכנת כליה, והם: תת המין המקסיקני (A. a. mexicana) , תת המין הסונורי, ממדבר סונורה (A.a sonoriensis) ותת מין שלישי ששמו המדעי A. a. peninsularis.