האירופי הראשון שהגיע לשמורת סרנגטי, הפארק הלאומי המפורסם ביותר בצפון
טנזניה, בשנת 1907 סיכם את רשמיו במשפט אחד: "עשב, עשב, עשב; לכל אשר תפנה
העין – רק עשב ושמים". ואכן, משני צדי הדרך השתרעו מישורי עשב מאופק עד
אופק, אדמה ללא עץ וללא צל.
את השם "סרנגטי" שמעתי לראשונה לפני 40 שנה. זה היה בימים של
טרום-טלוויזיה, בעת שבה איש לא העז לחלום על ערוץ 8 ובוודאי לא על ערוץ
"נשיונל ג'יאוגרפיק". סרטי טבע היו אז מוצר נדיר, ולקולנוע מגדלור היה
מעין מונופול על הסרטים המעטים מז'אנר זה שהוקרנו בתל אביב. באחד הימים
בראשית שנות ה-60 הוקרן בו הסרט: Serengeti Shall Not Die. סרט זה זכה, ולא
בכדי, בפרס האוסקר כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. אחת מהסצנות המרשימות
ביותר שהוצגו בו הייתה עונת ההמלטות של הגנו.
להמשך הכתבה באתר nrg