מאת: נדב לוי
04.2008
לצד ספורטאים מקצוענים, חובבי ריצה תחרותית ואספני תרומות שונים, ישתתפו ב-13 לאפריל 2008, במרתון בלונדון, בירת בריטניה, גם שישה גברים שירוצו כדי לחיות. שישה לוחמי שבט המסאי מצפון טנזניה יגמאו 42.2 הקילומטר כשהם לבושים בגלימות המסורתיות האדומות ומחזיקים במגינים שעשויים מעורו של תאור אפריקאי, הבפאלו. עם נעליים עשויות מצמיגים, הם ירוצו במטרה לאסוף כסף כדי לספק מי שתייה לכפרם, אף כי הוזהרו מבעוד מועד כי התמודדות עם ציד אריות היא עניין פשוט בהשוואה להתמודדות עם בריטים...
בצורת של 40 שנה, שכללה 10 חודשים רצופים ללא גשם בשנת 2007, ייבשה את אדמת המסאים וגרמו לתמותה רבה בקרב זקני הקבוצה, הילדים והבקר. ואולם, שיחה שהתקיימה בשיעור לאנגלית על המרתון בלונדון הביאה את בני הכפר להכרה שיש דרך באמצעותה יוכלו לגייס 20 אלף ליש"ט ולקדוח באר חדשה. הם יצאו לראשונה מכפרם, לאחר שצויידו על-ידי ארגון צדקה בריטי באפריקה במדריך התנהגות כיצד עליהם להתנהל בלונדון, והוזהרו כי עלולים להיות מופתעים בלשון המעטה, ממספרם הרב של בני-אדם שייחשפו לעיניהם, ומכך ש"הם תמיד ימהרו לאנשהו". "אף לשחלק מהאנשים שתפגשו יהיה פרצוף חמוץ, הם בסך הכל ידידותיים, אך לרבים מהם יש עבודה במשרד שאינם אוהבים, ולכן אינם מחייכים", לשון המדריך. עוד נאמר במדריך, כי עליהם לא להיות מופתעים אם יראו חיות-משק של האדם רועות באחו, באין השגחה בצדם. "עליכם לזכור כי בעלי-חיים מבוייתים אלה הם בבעלותו של מישהו הדואג להם", נאמר במדריך.
"הם שאלו מהו מרתון", נזכר פול מרטין, עובד בארגון הסיוע "גרינפורס" העובד עם בני המאסאי זה שלוש שנים. "הסברתי להם שאנשים רבים רצים מדי שנה במרתון של לונדון כדי לאסוף כספים למען מטרות שונות. הם חשבו שהעובדה שהם יכולים לאסוף תרומות אך ורק על ידי ריצה היא מדהימה, משום שריצה היא דבר שהם עושים כל יום". ואולם, הוצע להם לזכור ש אתלטים מאפריקה אינם יכולים לסמוך על השיטות המסורתיות כדי לקבוע מה השעה", וכי "אינכם יכולים לסמוך על השמש כדי לדעת מהי השעה", נכתב בהוראות. "ויהיה עליכם להיעזר בשעונים משום שהשמש תשקע ותזרח בשעות שונות". העיתון "דיילי מייל" הלונדוני אף דיווח שהלוחמים המאסאים הוזהרו שלא לטעות ביחס לנדיבות מארחיהם", וכי "עליכם לזכור שגם אם תראו משהו יפה אצל מישהו אחר, למשל, מחרוזת, אין זה אומר שאם החפץ מצא חן בעיניכם, האדם האחר יראה זאת בעין יפה, אם תחשבו כי אין זה משהו חריג ליטול זאת ממנו ולענוד את המחרוזת בעצמכם".
שישה מהלוחמים התמירים - איסאיה, קסיקה, לנגמאי, נינה, נגובו וטאיקו - ביקשו לדעת אם יוכלו להצטרף למרתון ולאסוף תרומות. נראה כי המרתון לא יהווה אתגר גדול מדי לכל אחד מבני המאסאי, שנמנים עמם לאחרונה בין 500 אלף למיליון בני אדם, המתגוררים בקניה ובטנזניה. בני כפר אלוראי ממנו הם באים, עוברים יחד עם הבקר שלהם כ-30 ק"מ ביום, כשלעתים עליהם להגן על הבקר מפני מתקפות מצדם של אריות. מסעות יומיים אלה, בהם נוטלים חלק גם הילדים הרצים לבית הספר המרוחק, מסוכנים במיוחד לנוכח הבצורת. הם מעמידים את הרצים בסכנת התייבשות ופגיעה מצד טורפים המשחרים למים בעצמם. הם גם רצים בין בתיהם-בקתותיהם, שהמרחקים ביניהם יכולים להגיע ל-10 ק"מ.
הלוחמים מעולם לא ביקרו עד-כה בעיר גדולה. ב-11 לאפריל 2008, אמר איסאיה כי השינוי באווירה מאתגר מאוד, במיוחד משום שהבירה הבריטית סובלת עתה מרוחות וקור - אקלים השונה מאוד מזה שבארץ המורשת שלהם. "אנחנו אף צריכים כמויות גדולות יותר של סוכר משום שקר מאוד", אמר איסיאה, אלא ש"אם אנחנו שרים ורצים - אין לנו בעיה". כחלק מההכנות ליום המירוץ עצמו, כתבו במדריך, כי "רצוי לא להיכנס להלם כשתראו מה לובשים המתחרים עמכם. תהייתכם מדוע הם לבושים בבגדים קצרים", תיענה בתשובה כי "כשרצים, בעיקר אם מזג האוויר חמים, לבוש זה הוא מקובל". בניגוד לתרבות המאסאים, בעיקר בטנזניה, אין זה מקובל לחשוף חלקי גוף מוצנעים, אפילו דוגמת חלקי הרגל שמתחת לברך, בניגוד לאסכולת המאסאים בקניה, שהטנזנים לועגים לה מזה שנים רבות, ולפיהם המאסאים הקנייאתים מתנהגים כך "כחלק מרצונם למצוא חן בעיני הבריטים", ששלטו עליהם כמעצמה קולוניאלית עד ראשית שנות השישים של המאה ה-20. ואולם, כדי שיהיה להם עוד יותר ברור למה הכוונה, נאמר להם כי "חשוב מאוד שתקפידו ללבוש תחתונים מתחת לחצאיות שלכם", לשון המדריך.
מנהל המרתון, דייב בדפורד, אמר כי שישיית המסאים הפכה לפופולרית, במידה כזאת, עד ששלושה גברים ניגשו אליו כששתה בפאב ביום ה' ה-10 לאפריל השנה, והעניקו לו במתנה 150 ליש"ט כדי שיעביר אותם לשישיית הרצים. "העובדה שהם שמעו מה אתם עושים ומבינים כמה זה נפלא היא סימן גדול", אמר בדפורד ללוחמים. משתתפים רבים במרתון ירוצו למטרות צדקה כשהם לבושים בתלבושות מיוחדות. רובם ישלימו את המסלול ביותר מחמש שעות, אך לוחמי המסאי יעברו אותו בתוך זמן קצר בהרבה. המדריך שהכין אותם לחגיגות סיום ריצת המרתון ציין כי "רבים באנגליה שותים אלכוהול. הם עושים זאת בבארים או בביתם, וכאשר אנשים שותים, הם נראים מטופשים או שונים", בדיוק כפי שהמאסאים שרוצים למצוא חן בעיני בנות, "נתקפים לפתע בהתקפי אפילפסיה", כביכול, הקשורים - כך אומרים - ללעיסה מתמשכת של הגאת וצמחים דומים.
לסיכום, אמר איסיאה: "אנחנו לא חושבים על שיאים, רק על גיוס כספים כדי לסייע לאנשינו ותרבותנו", ומכיוון שנשיר ונרקוד, אנחנו מקווים לסיים את המסלול בארבע שעות".
בני המאסאי
* קבוצת נוודים למחצה הגרים בעיקר בטנזניה ובקניה.
* הם התרגלו לחיים נומדיים של רעיית פרות (עזים ואף כבשים וחמורים), עיסוקם העיקרי.
* עלולים להיות מופתעים משדות האחו בבריטניה שבהם רועים בעלי-חיים באין רועה בקרבתם.
* אחת הקבוצות המפורסמות בבני אנוש במזרח-אפריקה; מספרם המוערך עד לכמיליון, שנוי במחלוקת.
* הם שומרים על תרבותם המסורתית ומוכרים בזכות לבושם המסורתי בצבע אדום (סגול ואף חום).
* רובם המוחלט גר בבקתות עשויות בוץ שתשתיתן ענפים ועצים, ומצופות בגללי בקר להגנה מפני גשם.
* בניגוד למשתמע מ-2008, הם אינם עוסקים בציד למטרות מחיה, אלא כחלק מהתנהגותם הטקסית.
סיכום אגדות פולקלוריזם
אגדה מאסאית ותיקה מספרת על האל אנגאי, אלוהי המאסאים, שהעניק מתנה מיוחדת לשלושת בניו מהם התפתחו השחורים האחרים באפריקה.
האחד זכה לחץ וקשת כדי שיוכל לצוד, והפך לאבי הציידים הלקטים, בני ההדזא (הדזאבה) (Hadza, Hadzabe) המתגוררים עד היום הזה בקרבת אגם אייאסי (Eyassi), כ-50 ק"מ ממכתש הנגורונגורו (Ngorongoro) בטנזניה.
השני, זכה במעדר כדי שיוכל לעבד את האדמה, והפך לאבי קבוצות הבנטו (Bantu) שהיגרו ממערב אפריקה ומרכזה, לעבר דרומה ומזרחה של היבשת, כ-2,000 עד 1,000 שנים לפני זמננו. הם השתלטו על הרמות המרכזיות במזרח אפריקה ודחקו מהן בהדרגה את בני האנוש שקדמו להם באזור.
השלישי, נאטרו קופ, הוא המאסאי הראשון, קיבל מקל כדי שיוכל לרעות את הבקר, מספרים צאצאיו בגאווה. מאז נעים המאסאים מבוקר עד ערב לצדו של הבקר, כשהם מתמכרים בכל מאודם לזריחת השמש ושקיעתה, ולטענתם האדמה קדושה מדי בכדי לעבדה, וכל העשב הגדל בהם שהוריד עבורם האל האנגאי דרך שורשי עץ הפיקוס הקדוש, שייך להם.
הם וחבריהם האותנטיים האחרים אינם קוברים את המתים, נעזרים באחרים כדי לבצע את טקסיהם החשובים דוגמת טקס המילה, וחייהם נחשבים לחגיגה מתמשכת שאינה חדלה לעולם, המלווה אינספור שקיעות וזריחות. בניגוד אלינו הם כמעט תמיד חייכנים וחביבים, אך באותה מדה יכולים להיות גאוותנים ואלימים, שומרים ככל שיכולתם משגת, על אורח חייהם המסורתי. ואנו נהנים מכך כל אימת שעדיין מתאפשר לנו.