הכל התחיל ב-10.9 כאשר הוזמנו לפגישת קבוצה במכון מגיד. במעלית פגשנו את אליהו שמבט אחד בנו הספיק לו על מנת להודיע לנו ש״הודו זה למעלה״. דודי החליט שאליהו הוא המדריך, ענה ש"הודו זה כאן״. (ומתברר, שאליהו בסך הכל ירד למטה לעשן סיגריה).
בפינת הקפה פגשנו את ניקול ואופיר והבנו שיהיה פה שמח...
בצד ישבו מרק ויעל והשיחה הערה שניהלו עוררה סקרנות ותהייה...
ואז, הגיע רוני, רגוע, בטוח, רהוט ויודע. חיוך מסתורי על פניו ולפני שלקינו בהתקף חרדה הודיעה לנו יעל שכבר טיילה אתו בוייטנאם וזה בסדר...
עומר חילק לנו צ׳ופרים כמו לפני טיול בתנועה, ולאחר שקיבלנו מידע חיוני עלתה הדרישה לסבב היכרות מקדים. סך הכל אנחנו קבוצה קטנה...
אז, לשולי ואליהו 9 ילדים.... אהםם, מעניין, טוב, נתאפק עד לטיול. טוב, לא בדיוק, בדרך למכונית כבר הפכנו חברים. מרק נתן הרצאה מקיפה עם הנחיות ברורות לגבי חיסונים ומניעה, וזו גם הייתה ההזדמנות להבהיר שאירנה גם בתמונה.
יעל עוסקת בנסיעות, נורית וזאב התייעצו בנוגע לחיסונים בתל השומר והבת שלהם רופאה, לניקול ואופיר חברת בנייה (מעניין לדודי) לבני וסמדר בית תוכנה (מה יצא לנו מזה?)
נוגה וורדה חברות טובות. עם המידע הזה חזרנו הביתה לארוז בהתאם.
וב-25.9 המראנו למומבאי.
הודו קידמה את פנינו בחום לוהט ולחות שלא תאומן, טוב, לא ריחות וסירחון כפי שהוזהרנו, לפחות, לא כל הזמן, אבל המון עוני ועליבות מצד אחד וצבעוניות מרהיבה מצד שני.
בתנ"ך חזון אחרית הימים מבטיח ״וגר זאב עם כבש״, הודו בהחלט אינה אחרית הימים אבל כאן, מצאנו שגרים פרה עם חזיר, אדם עם כלב, קוף עם תאו, פיל עם גמל וכו׳.
אז איפה היינו, ומה עשינו?
במומבאי ראינו את ה״שער להודו״ ואת המכבסות של מומבאי.
משם המראנו לאודאיפור. עם הנחיתה פגשנו את סנדיב שהעניק לנו מחרוזות פרחים כתומים.
באודיאפור חווינו ״פטה מורגנה״ וישנו במלון באגם פיצ׳ולה. גם ביקרנו בארמון המהרג׳ה ובמקדש ג׳גדיש.
בדרך הררית ושדות חקלאיים ולאחר ביקור במקדש הג׳איני רנקפור, בעל 1444 עמודים, הגענו לעיר הכחולה, ג׳ודפור.
מבצר מאהרנגאר, סמטאות העיר, תבלינים, רעש, צפירות, קבצנים,ומגיעים לפושקאר.
אח, איזה מלון! אלף לילה ולילה!! מזל שבפושקאר ישנו לילה אחד.
אבל, המלון שוכן על גדת אגם פושקאר. כאן זכינו להשתתף בטקס פוג׳ה, חוויה תרבותית אמונית אופיינית להודו.
שיטוט בבזאר של פושקאר ונסיעה לג׳איפור, העיר הורודה וצפייה בסרט בוליוודי.
רכיבה על פילים למצודת אמבר והגעה לאגרה, כאשר גולת הכותרת, הטאג׳ מאהל.
ואז, דלהי! הישנה, החדשה, הצפופה, השער להודו, קרית הממשלה, המסגד הגדול והמצודה. ומחר עוד היד נטויה...
ועל כל התזמורת מנצח רוני;
להלן מבחר מפניניו:
"בהודו מאמינים שהגוף הוא משכן זמני לנשמה"
"הטיול הזה: אלף לילה ולילה"
"כבר דיברתי על זה באוטובוס, אני מדבר ללמפה?"
"נעצור כאן ונשאל את עצמנו איפה טעינו?"
לפני שיצאנו לטיול נאמר לנו:
או שאוהבים את הודו או שלא.
אז, 9 ימים הם רק טעימה קטנה, לאהוב לא לאהוב, לא יודעת, צריך זמן לעיכול.
דבר אחד ודאי, היה טיול מופלא. ראינו, שמענו, חווינו, הרחנו, התחככנו, צחקנו, אכלנו, התפעלנו, תמהנו ואפשר להוסיף עוד הרבה פעלים, העיקר, זכינו לבלות 9 ימים עם המדריך הנכון במקום הנכון, ועם קבוצה שהפכה בן רגע למשפחה.
אז תודה לכולם, לרוני הידען, הרגוע, המאורגן שבזכותו הכל היה כל כך מסונכרן, מגוון ומעניין, ולקבוצה המקסימה והמשעשעת שהפכה כל רגע לחוויה.
וזה הזמן לתכנן את הטיול הבא, ואולי ביחד??