בעיצומו של חורף תש"ע
קבוצת אנשים מקצוי הארץ התקבצה
לצאת לתור ארץ לא נודעת
אתיופיה,שבעבר חבש היה שמה.
אנשים בשיא שנותיהם
ויש מי מהם שזה כבר מאחוריהם
נשואי פנים ובעלי מעמד
שעולם ידעו
מזרח ומערב.
מה הניעם לזו הנסיעה?
סקרנות או שמא הרפתקאה?
או אולי להבין שרשי אחינו
שמאתיופיה הגיעו אלינו ואנו אותם לא ידענו, לא הבנו,
לא קיבלנו.
ואכן בנאמנות ובידע הוליכה אותנו תמר המדריכה
בשביליה של אתיופיה לאורכה.
מצפון שם ראינו נצרות במיטבה
כנסיות חצובות בסלע לתיפארה
וחגיגות טימקט לאנשים
שאמונתם שלמה.
אל אחינו מבית ישראל עלינו
ועימם בתפילה נירגשת ביקשנו
בשנה הבאה - בירושלים.
היתכן כי את קומתם זקפנו
קימעא את כבודם השבנו
כי עימם היינו.
הידרמנו אל ארץ השבטים
החיים כאבותינו הקדמונים
ניבדלים מהאחרים וציויליזציה
אינם מכירים. חייהם פשוטים
אך מלאי שימחה וריקודים.
ושאלות עולות: האם זכות לנו לשנותם?
לקדמם, ללמדם?
ומי יתקע לנו כי זה ישמר
שימחתם
או שמא יכחידם?
שלום לך ארץ כואבת,
שלימים טובים יותר מיחלת
מי יתן שילדיך יהנו
מן הקידמה ולא יושיטו עוד יד לנדבה
כי גם להם הזכות להנות
מחינוך, השכלה ובריאות
ובעיקר - מכבוד.
בתודה לתמר ולקבוצה שנהניתי להיות חלק ממנה.