מאת: נדב לוי
05.2008
לראות פלמינגו ורדרדים באתיופיה זו אינה מילה גסה עוד. גם שם הם חובבי תעופה מפתיעים, המסוגלים לעבור מאגם סודה אחד למשנהו ללא התרעה מוקדמת. בדיוק כפי שהתרגלנו לראות זאת באגמי מזרח אפריקה. בקניה התרגלנו לגלות זאת בעיקר באגם נקורו, אלמנטייטה ובוגוריה. בטנזניה בעיקר בימת נטרון ואגמי הסודה בהרי געש ולועותיהם בטנזניה דוגמת מכתש הנגורנגורו ודומים לו ממנו ואילך בואכה נטרון. נדמה שהם מנצלים את יכולתם הזו טוב יותר גם בלילות ירח מלא. הפלמינגו מסוגלים באתיופיה לעוף גם 300 קילומטרים בלילה אחד בעוברם מאגם-מחיה אחד למשנהו.
הפלמינגו מצטיינים בחששנותם הרבה. כל מעוף של דורס כלשהו, בעיקר שלך, הוא עיט הדגים שמצוי גם במקומותינו ואף מקנן בדרום-מזרח סיני, והעיטם הקולני שמאיימים עליהם ואינם ניזונים אך ורק מדגים, או כל עוף גדול אחר, כולם מפחידים אותם עד מוות. המרבו האפריקאי, למשל, אינו מהסס לעוף מעליהם בגובה נמוך, ולעוט עליהם כאילו אינו מתכוון לכך באמת. די בצל החוצה את קרני השמש כדי להטיל את חיתתו עליהם. אפילו ניתורי דגים חסרי-פשר מבחינתם מעוררים בהם צמרמורת של פחד. הם סולדים גם משכניהם מבני הברווזאים דוגמת היאוריות הרעשניות ונדמה כי קולניותן היא בלתי-נסבלת מבחינתם. כל אלה ועוד, ולדוגמה, גם טורפים יבשתיים שונים המגיעים אף הם בקושי לאזורי הקינון קשי הגישה שלהם, כל אלה מחוללים בהם תדיר פאניקה רבתי. אפילו שאון ההתכנסות וההתלהקות שלהם עצמם, מעוררת בהם אי-נחת מסויימת, וחששם מתוגבר עוד יותר לנוכח עולמם הסובב המורכב שהאדם הוא הגורם ההרסני ביותר לגביהם.
מה יש בהם בפלמינגו שמרתק אותנו?
מה כה מעניין בפלמינגו?
מה כה עוצר נשימה בהתבוננות בהם מקרוב? האם יופיים האקזוטי?
האם זה המקור המיוחד וההפוך? האם דרך תזונתם?
האם מנהגי האכילה הבלתי רגילים שלהם? רעשנותם?
האם טקסי החיזור המרתקים בלהקת מצטופפת וזקורת צווארים במרחק אינדיבידואלי אפסי בין הפרטים? קינוניהם המיוחדים? גני הילדים?
ואולי, משום שאין עוד בעולם יבשת כאפריקה, שבה ניתן לראות את כתמי האודם הורודים והמרתקים הללו?
אכן, עיקר תפוצתם של הפלמינגו באפריקה שרק בה מספריו של הפלמינגו הזוטר נאמדים ב-3-2 מיליון פרטים, והוא אינו מהגר מאפריקה החוצה לעברן של יבשות אחרות. עיקר הביומסה שלהם נראית תדיר באגמים נקורו, אלמנטייטה ובוגוריה בקניה, אך גם באגמי טורקנה ובאגמים העונתיים שבצדי הביצה בפארק הלאומי אמבוסלי לא הרחק מהר הקילימנג'רו. אפילו בימת נאייבשה וברינגו – אף הן בקניה - יזדמנו להם.
בטנזניה הם ייראו בעיקר באדם נטרון, הימה שחשובה להם יותר מכל אחרת במזרח היבשת לצורכי קינון, אך נבחין בהם גם בכמה אגמי לועות הרי געש בואכה נטרון, וכמובן באזור הסרנגטי בכמה אגמים קטנים, ובין לכ-100,000 עד 400,000 יפקדו גם אתאגם מאקאט (מגדי) במכתש הנגורנגורו. והם קרוב לודאי מזדמנים גם לאגמים אחרים, וידועים היטב גם בדרום היבשת דוגמת נמיביה, דרום-אפריקה ומוזמביק.
והנה, גם באתיופיה יכולים אנו לגלות פלמינגו בעיקר בשני אגמים: האחד, אגם אבייאטה (Abijjata). השני, אגם שאלה (Shalla). שני האגמים ממוקמים באזורים הרריים מדרום לעיר הבירה אדיס אבבה. בכל אגם ואגם, מנצנצות עבורנו רגליים אדמדמות-ורדרדות באור השמש, כמנורת ניאון, ומעידות לנו היטב כי למרות אהבתם והתחייבותם לקניה וטנזניה במזרח-אפריקה, הם אינם מדירים את נוכחותם גם מאתיופיה (וראו ב"פולקלוריזם מצטבר" בהמשך הכתבה).
המיון של ששת מיני הפלמינגו בעולם נחשב לבעייתי ביותר: מבחינה אנטומית השלד שלהם דומה לזה של חסידות. ביציהם עתירות הפרוטאינים מדמות אותם לביצי אנפות. קריאותיהם בדומה לווקאליות האווזים, גורמות לבלבול נוסף, והיו שאמרו כי קולותיהם אלה מבלבלים גם את אפרוחיהם. במשך שנים רבות הקצו מדענים את מירב זמנם בניסיון כדי לקבוע מהו מעמדם הטקסונומי המדייק, אך גם כיום, ישנם שאינם מסכימים עדיין לקביעתם זו.
לא מכבר החליטו מדענים בסופו של ויכוח מתלהט ארוך-שנים למיינם לשתי קבוצות (או סוגים), ששניהם מקורם בעוף הלהבה האגדי, מהשפה היוונית (להלן), הוא עוף הפניקס האגדי, אותו עוף מסתורי שהגיח מהאפר הוולקני (להלן) ומצביע על מְדוּרָת ההַלְוָיָה (Pyre Funeral), כאילו לרמז שמוצאו בבית הלוויות, המקום שבו מכינים את המתים לקבורה.
בינתיים סווגו הפלמינגויים בסדרת עופות משלהם: הפלמינגואים (Phonicopteriformes) שמזוהים עמה כיום ששה מינים: הפלמינגו הבכיר (האירופאי, ה-Greater Flamingo) שגובהו כאדם בוגר ממוצע; הפלמינגו הזוטר (בעיקר במזרח-אפריקה, ה-Lesser); הפלמינגו הקריבי (Caribbean) והצ'יליאני (Chilean); לכל ארבעת המינים האלה דווקא רגליים אפורות בצורה שאיננה אופיינית, והם משתייכים לסוג הידוע לנו יותר בשם Phonicopterus. שני המינים האחרים ידועים מדרום-אמריקה, והם: פלמינגו הרי האנדים(Andean) ופלמינגו ג'יימס (Jame's), ומשתייכים לסוג Phoenicoparrus. כל מיני הפלמינגו מזוהים ומאפיינים אזורי תפוצה טרופיים וסובטרופיים, וידועים על שמם מאות מלונות, חברות נסיעות, פאבים ואחרים המתפארים בשמם ויופיים.
לפלמינגו תוחלת חיים ארוכה, עד לכ-80 שנה, כפי שסיפר לי בשעתו פרופ' היינריך מנדלסון המנוח מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וממקימיה ומייסדיה של האוניברסיטה, שהכיר פרט בגיל מופלג זה בגן החיות בברלין. לימים, לפני למעלה מ-20 הכרתי רק עגור אמריקאי אחד בגיל 85, שאף התרבה באותם ימים ב"מרכז לשימור העגורים" בארצות הברית, ה-ICF, אך אין לי מידע אם עודו חי. מעניין לציין כי בספרי מדע המתעדים תוחלת חיים של בעלי-חיים שונים שהתפרסמו לפני שנים אחדות, לא הוזכרו שני מקרים פנטסטיים ומתועדים אלה.
אצל הפלמינגו המונוגמיים, לכל הפחות בעונת רבייה אחת, יש אומרים כי הם מתחתנים לכל החיים. שני בני הזוג מתפקדים כהורים מסורים, יש רק הבדלים מועטים בין זכר לנקבה, ושני בני הסוג אף נוטלים חלק בהקמת הקנים. אחת לכ-400 הטלות הם מטילים אפילו שתי ביצים, אך ברוב מוחלט של המקרים הם מטילים רק ביצה אחת.
מעולם לא עשו מחקר מדוע גודל התטולה כה מוגבל, אך נדמה לי כי כפי שביונים, מטילים רק שתי ביצים, וזאת משום ש"חלב היונים" אינו קל להפקה, והוא אולי הגורם המגביל את מספר הגוזלים שביכולתם לגדל, הרי שכך זה המצב גם בקרב הפלמינגו, שאינם מסוגלים לדאוג כהלכה ל-2 אפרוחים באמצעות "חלב הפלמינגו" שהם מייצרים למענם משום שהצעירונים אינם מסוגלים לאכול עדיין בתחילת דרכם בחיים את המזון החד-תאי שעליו מתבסס תפריט הבוגרים.
הפלמינגו הזאטוטים מכונים אפרוחים משום שבגיל 8-5 ימים, הם יורדים מתלולית הקינון שנבנתה למענם ויוצאים לדרכם העצמאית, כביכול, במסגרת גני הילדים שלהם, ובהנהגת כמה דודות או "שומרות העדר". יש שבע הגדרות מוצקות בחקר האורניתולוגיה (מדע הצפרות והציפורים) מיהו גוזל קלאסי ומיהו אפרוח קלאסי, וביניהם כמה שלבי ביניים שאת אחד מהם מייצגים הפלמינגו.
הפלמינגו תועדו באינספור סרטי טבע וסרטים עלילתיים, בין אם הפלמינגו הבכיר שתועד הרבה באזור קמארג בשפך נהר הרון בצרפת, לרבות גני הילדים שמקימים הם שם - ועוד מ-1948 – ובין אם בסבח'ת ברדוויל בחצי האי סיני ובבריכות מלח ישראליות ידועות כמו בעתלית ובאזור אילת. ואולם, מעל לכל התפרסם הפלמינגו הזוטר, שהוא ולא אחר מרהיב ביופיו החזותי הצפוף ובהמוניו, והאורניתולוג המפורסם לסלי בראון, אגרונום וחובב ציד, הוא שפרסם אותם באפריקה.
פולקלוריזם מצטבר
אכן, הפלמינגו משך את תשומת ליבו של האדם במשך אלפי שנים כ"עוף החול האגדי" כפי שכונה ע"י המצרים הקדמונים. מקורות שמו של הפלמינגו מיוונית Phoenix= אדום כנף.
במלוא תפארתם התגלו הפלמינגו בציורי מערות בספרד מהתקופה הניאוליתית, לפני כ-7,000 שנים, אף שציידים-לקטים משחר התרבות האנושית ידועים היו כחמסני ביצים. הפלמינגו ידוע - כאמור לעיל - כעוף הפניקס האגדי שנברא מן הבוץ, עובדה המסבירה את היווצרות גני הילדים שלהם (ראו להלן).
בתלמוד בסנהדרין מדברים על הפלמינגו בשמו העברי הבלתי מוכר -שקיטן. בפרק ק"ח ציינו כי הפלמינגו הביישן היה היחידי שלא הטריד ב'תיבה' את נוח בבקשת אוכל, ולכן, בורך בחיי נצח.
בתרבות המצרית ציינו 'עוף חול' אגדי עם כנפי עיט אדומות שחי מאות בשנים (כ-500 שנים), נשרף מחום השמש, ונברא מהאפר מחדש; הואיל ובבקע האפריקני נוצרו מקורות נהר הנילוס, התייחסו המצרים לעוף המיתולוגי כ'בנה של השמש שסימלה תחיית מתים וכל אלה שיכולים לחיות במקום שאין בו כלל חיים'. מתיאורים עתיקי יומין מעין אלו עולים אורחות הרבייה של הפלמינגו שהתבררו שנים רבות מאוחר יותר במחצית המאה ה-20, ושעליהם כתבתי לא פעם (ראו ברשימת הספרות), בעיקר לנוכח ניסיונותיו ההירואיים של לסלי בראון האגדי, לגלותם.
הפניקים השתמשו בעורות מיובשים של פלמינגו כאמצעי החלפה לבדיל, והשתמשו אף הם בטענה שבורכו בחיי נצח.
אריסטו ביוון דימה את נוצותיהם הארגמניות ל"להבה יוקדת", ומאז מוסכם עלינו כי זהו פירוש שמם בשפה הפורטוגזית (הפורטוגלית).
הרומאים הכינו מהפלמינגו מאכלי תאווה שהוגשו במישתאות והילולות עבור אזרחים שהיה להם אז הכל. הם בעיקר העדיפו את הלשון השרירית הבשרנית. אחד הקיסרים צירף לאחד המשתאות גם כ300- מוחות של יענים. יתכן שהרומאים היו האחראים להכחדת הפלמינגו בצפון אפריקה משום שניזונו שם מבשרם וביציהם. הם נהגו לפרום את נוצותיו ולהתקשט ולקשט בהן את מחלצותיהם ומחלפות נשיהם.
במסורת הנוצרית נקשר סיפורו של עוף החול האגדי הזה לסיפור תחייתו של ישו. מאז הרומאים ועד למאה ה-16 אין איזכורים נוספים לפלמינגו.
מאוחר יותר הם מוזכרים אצל שבטי הרועים באזורי תפוצה שונים באפריקה; בעיקר ע"י קבוצות אתניות שמוצאן ניילוטי-חמיתי בנתיבי חדירת שבטי הרועים ובראשם בני המאסאים (Maasai) והטוגן (Tugen) שבזרוע המזרחית של הבקע האפריקני שלא ידעו עליהם דבר. הפלמינגו אינם מוזכרים גם ע"י החוקרים האירופאים שגילו את מזרח-אפריקה ומרכזה ומשום מה לא דיווחו עליהם, והם גם אינם חלק מהתרבות המקומית המתפתחת; מאגדות עתיקות של המסאים ובני הטוגן עולה כי "פלמינגו נוצרו מן הבוץ", ולאור תגליות מאוחרות על אופן הקינון שלהם ע"י לסלי בראון בשנות החמישים, נראה שצדקו (על כך בהמשך).
בתקופה המודרנית מהמאות ה-18 וה-19 כישפו הפלמינגויים את האורניתולוגים שחקרו אז בעיקר את היבטי הפיזיולוגיה של מינים אלה; ציד פלמינגויי-בר הפך לשעשוע ספורטיבי מענג בבריטניה, צרפת ואיטליה, ולעיתים הורידו 'במכה אחת' 7 פרטים.
באיראן הם מוכרים כ"ציפור האש". פירוש שמו בשפה הפרסית הוא "דמו של הנביא חוסיין".
בהרי האנדים בדרומה של אמריקה משתמשים עד היום בשומן הפלמינגו כתרופה למחלת השחפת.
במאה ה-20, עדיין נכתב בכל ספר עד לשנות ה-50 שמפתיע מדוע ידוע כה מעט על כל כך הרבה פרטים. קפיצת הדרך באיסוף המידע על אורח חייהם החלה רק לאחר שלסלי בראון, סיים את מחקריו על עיטים באפריקה והתפנה לחקור את מסתרי הפלמינגו בבקע האפריקני. בספרו "מסתרי הפלמינגו" הוא כותב: "הם חיים בעולם נידח, מרוחק ומנוכר שבו, ורק בו, הם יכולים לשכון בהנאה", ולכן, לפלמינגו, עוף גרוטסקי משהו, מתאימה הגדרתו "יצירת האליבי של הבורא".
במחקר הישראלי דיווח החוקר אהרוני על נדידת פלמינגו מעל הירדן בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 "כשטיח ורדים במעופם", המתאים לפירוש שמם מפורטוגזית "הלהבה היוקדת".