מאת: נדב לוי
06.2009
מחקר מעניין, חביב וחדשני מראה לנו באחרונה מחדש, אף כי לא לראשונה, את אמונת החוקרים בדבר נכונות הרעיון כי הצְחוֹק, בין אם צחוק משוחרר ((Homeric laughter, ובין אם צחוק רועם (כצחוקם של האלים), התפתח אצל אבותינו הקרובים, קופי האדם הגדולים וענפי האדם הקדמון השונים, אי שם לפני כ-16 עד 10 מיליון שנים לפני זמננו. עיתוי הממצאים החדשים מלמד על כך שהוא בערך פי שניים קדום יותר מממצאי המחקרים האחרונים הרואים בנקודת הפיצול בינינו לבין קופי האדם הגדולים הקרובים לנו ביותר אי-שם בין 7 ל-5 מיליון שנה לפני זמננו.
החוקרים שביצעו את המחקר הנוכחי, התבססו על הפעלת דגדוגים, ואף טלטולים משהו, על קופי על חלקם אם לא כולם מוחתמים, ובעיקר כללו במחקרם דִּגְדּוּגים של 22 קופי אדם גדולים צעירים ו-3 בני אדם. לאחר מכן פוענחו ונותחו איכותית וכמותית הקולות האקוסטיים שהשמיעו קולות הצחוק שהשמיעו. שני סרטונים קצרים, האחד של דגדוגים של גורילה שאורכו מעט פחות מדקה, והשני טלטולים ודגדוגים של אורגנאוטן צעיר שאורכו בסך הכל 6 שניות, מאששים את תוצאות המחקר או מראים לנו את מהותו בקצרה.
למרות שהווקאליזציה שהוקלטה היתה שונה בתכלית, הצוות גילה צורות קבועות של שינויים שמעידים אולי על ההתפצלות האבולוציונית בין האדם ושאר חבריו לענפי קופי העל הגדולים. המחקר התפרסם לאחרונה אוןליין ב-4 ליוני 2009 באתר האינטרנט של כתב העת המדעי החשוב, ה-Current Biology.
מהמחקר מתברר כי כשהמדענים חיפשו את שורשיו של הצחוק האנושי, לשימפנזים, גורילות ואורנגאוטנים, פשוט דיגדג למצוא את התשובה. פשוטו כמשמעו. החוקרים דיגדגו 22 קופי-אדם גדולים ו-3 תינוקות אנושיים, במטרה לגרום להם לצחוק. אחרי ניתוח הקולות שהשמיעו, הגיעו החוקרים למסקנה שבני האדם וקופי העל ירשו את הצחוק מאב קדמון משותף שחי לפני יותר מ-10 מיליון שנה ולהערכתם עד לכ-16 מיליון שנה לפני זמננו.
לדברי הפרימאטולוג ההולנדי-אמריקני פרופ' פראנס דה-ואאל (de Waal) מ"מרכז יירקס לחקר פרימאטים" באוניברסיטת אמורי(Emory) שבאטלנטה, שככל הנראה לא נטל הפעם חלק במחקר למעט ייעוץ פה ושם, המחקר מספק ראיות מוצקות לקיומו של קשר אבולוציוני בין הצחוק האנושי לצחוק של הקופים. אנו יודעים זה מכבר מאז ימיו של צ'רלס דארווין(Darwin) במאה ה-19, כי חוקרים ומדענים שמו לב תמיד לכך שקופים משמיעים קולות אופייניים במהלך משחק או כשהם מדוגדגים, וכנראה כדי לאותת שהם מעוניינים במשחק.
בעבר הועלתה ההשערה שלצחוק האנושי יש שורשים פרימאטולוגיים, אלא שצחוק של קופים לא נשמע דומה לצחוק האנושי: הוא יכול להישמע כהתנשמות מהירה, כנשימה אטית ורועשת, או כסדרה קצרה של נהמות. מהו, אם כן, המשותף בין כל זה לבין ה"חה-חה-חה" האנושי? כדי לברר זאת, ערכו מרינה רוס (Marina Davila-Ross) ועמיתיה מ"המרכז לחקר רגשות", המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פורטסמות (Portsmouth) שבאנגליה, "המכון הזואולוגי" של האוניברסיטה לרפואה וטרינרית" בהאנובר (Hannover) שבגרמניה, ומהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מדינת ג'ורג'יה (Georgia) באטלנטה, את הניתוח המפורט ביותר נעשה עד היום ביחס לקולות שהשמיעו שלושה תינוקות אנושיים ועוד 22 אורנגאוטנים, גורילות, שימפנזים וקופי בונובו (השימפנזים הגמדיים) כשדגדגו אותם או במקרים מסויימים אפילו טלטלו אותם בנוסף לדגדוגים.
החוקרים מדדו 11 מאפיינים של הקולות שמשמיע כל אחד מהמינים האלה, ומיפו את הקשרים בין הקולות הללו. תוצאות המחקר הצטיירו כאילן יוחסין. לאחר שהחוקרים, שפרסמו את מאמרם בכתב העת "ביולוגיה עכשווית" (Current Biology) המקוון ברשת האינטרנט ב-4 ליוני 2009, וסיכמו את תוצאות המחקר, הם גילו קיומו של דמיון משמעותי בין ההסתעפויות באילן הזה לבין הקשרים בין המינים עצמם. החוקרים הסיקו אם כן כי למרות השוני הגדול המצטייר בין הצחוק האנושי לצחוקים של קופים, יכול להיות שהסממנים הייחודיים שלו התפתחו ממאפיינים התנהגותיים קדמוניים משותפים.
יאאק פאנקספ (Panksepp) מאוניברסיטת ואשינגטון, שפרסם לפני למעלה מ-10 שנים ספר חשוב בתחום בשם Affective Neuroscience, והחוקר תגובות דמויות צחוק בבעלי חיים (אך לא נטל חלק במחקר המדובר), אמר על תוצאות המחקר החדש שהן מרגשות. לדבריו, "זהו המחקר המסודר הראשון של האופן שבו שימפנזים וקופי על אחרים מגיבים לדגדוג. זו גם בחינה השוואתית מפורטת מאד בין טווח יוצא דופן ברוחבו של מינים לבין האדם", אמר. ממחקריו של פאנקספ עצמו עולה שאפילו חולדות משמיעות בתגובה למשחקים ולדגדוג סוג של צחוק, המורכב מציוצים ושריקות בתדר גבוה מהתדר שמסוגלת אוזן האדם לקלוט. לפיכך הוא מניח שמקורו של הצחוק באילן היוחסין של היונקים, קדום עוד יותר ממה שעולה מן המאמר האחרון.
רוברט פרווין (Provine), החוקר מערכות עצבים מאוניברסיטת מרילנד (Meriland), צחוקים וחיוכים בקופי-על בהשוואה לבני-אדם מאז 1973, ומחבר הספר Laughter/ A Scientific Investigation, משנת 2000, בהוצאת ויקינג, אמר בראיון על המחקר שהמאמר החדש מכיל כמה תובנות חשובות, כמו ניתוח פרטני של הקולות שמשמיעים הקופים, קולות שלדבריו טרם זכו לניתוח מעמיק. כעת, בעקבות המחקר החדש, ציינו בסוכנויות הידיעות שפרסמו כתבה מתומצתת על המחקר כי צריך יהיה לשכתב את אמירתו המפורסמת של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שכתב: "אני חושב שהבנתי למה האדם לבדו צוחק. הוא לבדו סובל כה עמוק, עד שהוא היה חייב להמציא את הצחוק".
כך בוצע הניסוי
* החוקרים השוו בין הצלילים שהפיקו שלושה תינוקות אדם ו-12 גורים של קופים ממין אורנג-אוטן, בונובו, גורילה ושימפנזה.
* הקולות שהפיקו הפעוטות הוקלטו ונותחו באמצעות תוכנת מחשב שמפרקת את הצלילים למרכיבים שניתנים להשוואה.
* החוקרים בודדו 11 מרכיבים של הצחוק והפיקו עץ חיים, שמתאר את התפתחות הצחוק מהאב הקדמון המשותף לקופים ולבני אדם.
* העץ מתאר כיצד התפתח הצחוק האנושי מצלילים בסיסיים, אליהם נוספו עם הדורות צלילים חדשים ומורכבים יותר.