שימפנזים תוקפניים מיער קימבלה - אוגנדה

כתב: נדב לוי

דצמבר 02, 2006

סוכנות הידיעות 'קינואה' (Xinhua) מקמפלה, בירת אוגנדה, דווחה בשלהי חודש יוני השנה כי שימפנזים זכרים נעשים תוקפניים בדיוק כמו בני-אדם, כאשר הם חושדים כי בנות-זוגם, הפרטנריות שלהם לסקס, אינן נאמנות להם. כך חשף מחקר חדש שהתמשך לא פחות מ-9 שנים, בין 1993 ל-2004, בפארק הלאומי המיוער יער קיבלה (Kibaale National park) במערב-אוגנדה, שבו מתגוררים גם עוד מיני קופים אחרים.

המחקר הראה על דימיון ניכר בין התנהגויות השימפנזים הזכרים להתנהגות גברים, ומדווח כי רבים מהם מדכאים את הנקבות, ואף מרחיקים אותן מקבוצתם. כידוע, בדרך-כלל נקבות שימפנזים מהגרות מקואליציית הזכרים, מנגנון ביולוגי טבעי שנועד למנוע מנישואי-קרובים, ואולם, לא כך המצב בבבונים שאצלם מהגרים זכרים בני 4-5 שנים מהקבוצה או מסולקים ממנה כאשר הם מאיימים על מעמדם של הזכרים החזקים באמת. ואולם, במחקר החדש, די בהתנהגותן הנלוזה של נקבות חשודות בהעדר נאמנות לזכרים כדי שהן תסולקנה מחברת השימפנזים אליה השתייכו מאחר שנאמנותן לזכרים בקבוצה הוטלה בספק.

לפי המחקר, בזמנים מסויימים, נעשים השימפנזים הזכרים תוקפניים ביותר כלפי נקבות בקבוצותיהם, בעיקר כאשר הם חושדים בהן שהן מקבלות בברכה זכר(ים) אחרים המנסים להתחבב עליהן ולנצל את הזדמנות כדי להזדווג עמן כשהן מיוחמות, וזאת, למרות שבעיר קיבלה, מצביע המחקר על כך שהשימפנזים הם שוחרי-שלום.

ואולם, בניגוד לאדם שאצלו נשים יכולות לקיים יחסי-מין כל אימת שמתחשק להן, נקבות השימפנזים מזדווגות כפרימאטים אחרים בזמנים מסויימים בלבד, מסביב לעיתוי הבִּיּוּץ, אשר מוביל לקיום תחרות קשה על הנקבות המיוחמות מצדם של הזכרים. והנה, המחקר מגלה כי באותה עת בדיוק, נקבות השימפנזים אינן מהססות להתהולל במכוון עם הזכרים, כשהן עושות כל שלאל ידן לבלבל את הזכרים בנוגע לזיהוי המדוייק של האבות הביולוגיים של צאצאיהן, בהעדר מונוגמיה קלאסית, ובכך הן מבהירות לזכרים כי הם אינם יכולים לדעת בודאות מי מהם הוא אביהם של הצאצאים שייוולדו להן.

בגילוי דעת של רשויות חיות הבר של אוגנדה, כפי שהתגלה במחקרים קודמים, בין השאר של ד"ר ג'יין גודול בטנזניה, החוקרת שימפנזים בפארק הלאומי גומבה, נאמר כי "לשימפנזים זכרים רבים יש נטייה ל'קטל תינוקות' של שימפנזים שהם אינם אבותיהם הביולוגיים, והדבר אף התגלה במספר מקרים אצל נקבות של שימפנזים. נראה כי התנהגות זו הידועה גם אצל אריות, מיני יונקים אחרים ואפילו בעופות, "גורמת סבל רב לנקבות השימפנזים", אמרו ברשויות האוגנדיות. בגילוי הדעת נאמר גם כי, "כדי למנוע זאת, נקבות השימפנזים, במודע, מנסות להזדווג עם כמה זכרים בעת תקופת הייחום שלהן, כך שכל אחד מהם יחשוב כי הוא עשוי להיות אבי הילדים"

החוקר מרטין מולר (Martin Muller) מאוניברסיטת בוסטון, סיפרה למשתתפי כנס שהתקיים באנטבה, כ-40 קילומטרים מדרום לקמפלה הבירה, כי "תוקפנות השימפנזים, משקפת הלכה למעשה צורה של שמירה על הנקבות". כך עושים זכרים בעלי הרמון כמו אימפלות, למשל, או כמו אצל הבבונים, "וכי בעת תקופת הייחום והביוץ של נקבות השימפנזים, מנסים הזכרים לכפות את עצמם על נקבות אלו, ולחזר אחריהן". מאחר ולוח הזמנים הצפוף של הזכר והנקבה בעת תקופה זו עשויי להימשך כחודש ימים, הנקבה אינה מעוניינת, כך עולה מהמחקר, להתמסר רק לזכר(ים) מקבוצתה, אלא מנסה להרחיב את חוג מכריה, ואינה מהססת להזדווג עם זכרים שאינם משתייכים לקבוצה שלה, ועושה זאת בחשאי, פן תסולק מהקבוצה. זכרים זרים, 'שעברו כאילו במקרה', משתדלים מצדם "לתפוס טרמפ" על אותן נקבות ולהעביר את זרעם לדור הבא בהצלחה.

רקע קודם

מספר התצפיות והדיווחים על "קטל העוללים"(Infanticide) בעולם החי ברחבי העולם גדל והולך מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. תחילה תיארו אתולוגים ואקולוגים את התופעה והיבטיה השונים, ובעיקר אלה שעסקו במחקרי שדה. ואולם, במשך כל השנים, היה נושא הרג התינוקות בעולם החי שנוי במחלוקת, ולא ניתן היה לומר בודאות האם התהיות אודות התופעה אכן הבהירו את התעלומה בנדון. עד כה פורסמו על התופעה לא מעט ספרים ואינספור מאמרים המנסים להתמקד בחשיבות האוולוציונית (או האדפטיבית), ובאחדים מהם מנסים המחברים לעשות את הכל כדי להציג פאן חדש או להביא נתונים חדשים שטרם הוצגו בספרות המדעית, כמו במחקר זה, שהיבטיו הסוציוביולוגיים מנסים לשרטט מחדש את יחסי הגומלין בין שימפנזים זכרים ונקבות המשתייכים לחברה שעושה יחדיו הכל, בין אם ללקט מזון, להקים קני שינה מדי ערב, ולנוח בצוותא.

עד כה, התמקדו חוקרי שדה בהצגת מידע קיים, לכל הפחות ברמה האדפטיבית, ביחס לארגון החברתי של המינים הבולטים המציגים קטל עוללים, מכיוונים פסיכולוגיים כמו במכרסמים, חברתיים כמו בפרימאטים ואריות. אולם, החוקרים הודו כי טרם נערך דיון אמיתי בנושא בגלל מעט עבודות מחקר. סבורים היום כי הגורם העיקרי לתמותת תינוקות בעולם החי קשור בקטל עוללים, אך טרם נערך מחקר ממצה בנדון. הניסיון לתאר את האסטרטגיות שבהן נוקטות הנקבות, התקשרו עד-כה בעיקר להגנתן הן מפני זכרים זרים, אך היה קיים בלבול רב ביחס למידת "ההשקעה ההורית" (Parental Investment), ומסיבות שונות לא הרחיבו החוקרים את תיאוריהם בנוגע למה באמת עושים אותם הזכרים הקטלניים המתייחסים לתוקפנות לנקבות. כמו כן מעולם, עד-כה לא הוצג מידע סביר כיצד מגיבות הנקבות לקטל עולליהן, והאם הן מנסות להגן על גוריהן בזמן אמת, או כמו באריות, מסתתרות עד שיעבור זעם (האריות הזרים שהשתלטו על להקתן).

מחקר כזה נערך במידה מסויימת עם אריות, והעלה כי הלביאות מסתתרות עד שיעבור זעם (כאשר אריות הזרים השתלטו על להקתן). האם הן מנסות להחביא את עולליהן או שמא הן בכלל בורחות מהשטח ועוברות לדפוסי פעילות שיוליכו אותן להצטרף ללהקה או לקבוצה אחרת? האם האמהות מגלות מודעות למצב? האם הן מנסות להסתיר את צאצאיהן מפני הזכרים, ולו כדי לנסות להגן עליהם כדי שלא ייטרפו? מכאן עולות מאליהן שאלות לגבי האינטרפטציות על קשרי זכר-נקבה-עוללים ועל קשרי גומלין זכרים-זכרים, והקשר לכללי האקולוגיה וקטל העוללים כנדבך נוסף בארגון החברתי של המינים, בעיקר פרימאטים. באריות, התגלה כי הלביאות אינן מהססות לפלרטט עם הזכרים הזרים בתוך פחות מיממה, לאחר שאלה השתלטו על להקתן, קטלו את צאצאיהן עד גיל חצי שנה, והן אף הפילו את עובריהן אם היו בהריון. ואולם, כמו כל אם ביולוגית, הוצע כי הן נאבקות על צאצאיהן גם אם נקטלו, מאחר והן אינן מתעברות במשך 5-4 חודשים, גם אם הזדווגו עם האריות הזרים. כיצד הן עושות זאת, זוהי עדיין תעלומה למיטב ידיעתי, אך פרופ' קרייג פאקר וחבריו שחקרו זאת בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, סבורים כי הלביאות בוחנות באותם חודשים מהו טיבם של האריות הזרים, והאם הם נוטלים חלק בהגנת הטריטוריה, ההתחלקות במזון וכן הלאה.

המחקר הראה על קיומו של דימיון ניכר בין התנהגויות השימפנזים הזכרים להתנהגות גברים, ודווח כי רבים מהם מדכאים את הנקבות, ואף מרחיקים אותן מקבוצתם. כידוע, בדרך-כלל נקבות שימפנזים מהגרות מקואליציית הזכרים, מנגנון ביולוגי טבעי שנועד למנוע מנישואי-קרובים, ואולם, לא כך המצב בבבונים שאצלם מהגרים זכרים בני 4-5 שנים מהקבוצה או מסולקים ממנה כאשר הם מאיימים על מעמדם של הזכרים החזקים באמת. אצל הבבונים אף נמצא כי הזכרים הם צאצאי נקבות נחותות, בעוד שהנקבות הן צאצאי נקבות שמעמדן בחברת הבבונים חזק, ולכן, הן נשארות בחברה שבה נולדו, אף כי המנגנון הביולוגי של קביעת הזוויג על-ידי הנקבות אינה ידועה. ואולם, במחקר החדש, נמצא כי די בהתנהגותן הנלוזה של נקבות הנחשדות בהעדר נאמנות לזכרים המשתייכים לקבוצה, כדי שהן תסולקנה מחברת השימפנזים אליה השתייכו, ולו רק משום שנאמנותן לזכרים בקבוצה הוטלה בספק.

נדב לוי, זואולוג וצפר ותיק, ומדריך טיולים זואואנתרופולוגיים באפריקה ובישראל מזה למעלה מ-20 שנה. בשנים האחרונות מתמחה בחקר תרבויות מתגבשות של בעלי-חיים שהגדרנום בשעתו כ"בעלי-תחושה", ביניהם קופי-על, פילים, יונקים ימיים למיניהם ועוד, ומעביר בנושאים אלה מגוון של הרצאות למתעניינים, בהשתלמויות ובקורסים שונים. נ.לוי מרצה וכותב על כל אלה מזה שנים רבות, ועד-כה פרסם למעלה מ-220 מאמרים ופרקים בספרים, ובכתבי עת מדעיים באנגלית, גרמנית, יפאנית ועברית כמו גם בכתבי-עת מדעיים-פופולריים רבים בעברית ובאתרי אינטרנט אחדים.

לקריאה נוספת

לוי זאב ונדב לוי. 2002. (2005). אתיקה, רגשות ובעלי-חיים. אוניברסיטת חיפה וספרית פועלים

‏Lu Hui. 2006. (Editor). Jilted chimps, humans similar: study. Xinhu News. (June 29 ).

הכתבה מהאתר